English русский עברית
חנות מוצרים
טיפולים
סרטונים
צור קשר
רפואה


 

467951-x28920387[1]רפואה היא מדע העוסק בחקר אבחון וטיפול במחלות ובניסיון לשיפור הבריאות. הרפואה מתבססת על השגיהם של מדעי הטבע ומדעי הרוח ומתקדמת במקביל להם. במרוצת התפתחותה התפצלה הרפואה לענפים מרובים, קל להתרשם בהישגיה של הרפואה, בפרט על-פי הגידול הדרמטי בתוחלת החיים במאה השנים האחרונות, גידול שבעיקרו נובע מהישגיה של הרפואה, כגון אנטיביוטיקה וחיסונים, וגם משיפור הסניטציה והתזונה. לעתים קצרה ידה של הרפואה ובמחלות מסוימות היא יכולה להציע אך טיפול סימפטומטי ומסייע למחלה

ראשיתה של הרפואה עוד בתקופות פרהיסטוריות. האדם למד מנסיונו את טיבם של הצמחים בסביבתו (אכילים, רעילים, מרפאים), טיפל בפצעים, ניסה לרפא באמצעות הקזת דם, ואפילו קדח בגולגלות. הניסיון נמסר מדור לדור, הורחב ושוכלל. מכיוון שהידע התבסס על ניסיון ואמונה ולא על שיטות מדעיות, ברפואה העממית שימשו בערבוביה יסודות רציונליים ובלתי רציונליים, מזיקים ומועילים יחדיו.

בימי קדם לא ראה האדם במחלות ובמוות תהליכים טבעיים, כי אם פרי התערבות של כוחות עליוניים - רוחות, אלים, ומכשפים. ה"רופאים" הראשונים היו שאמאנים וכוהני דת שחיפשו דרכים לרצות את הכוחות הללו ולכפר על עוון החולים. גם בימינו נשאר הקשר ההדוק בין הרפואה לתורת הנסתר ולדת. השימוש בתפילות, קמעות ולחשים כהגנה מפני מחלות, רווח במדינות לא מפותחות וקיים גם במדינות מפותחות.

טקסטים מראשית הציוויליזציה מעידים על התקדמות הרפואה ונסיונות לשוות לה אופי רציונלי יותר, אך עדיין לא פסק האימון באמונות התפלות ובמאגיה. הידיעות באנטומיה ובפיזיולוגיה היו לקויות מאוד עד לעת החדשה, בעיקר בשל האיסורים בדתות השונות על ניתוחי גופות.

במצרים העתיקה התבססה הרפואה על שילוב של אמונות מאגיות, תרופות וטיפולים. בעיר ממפיס, בה ישב מייסד הרפואה המצרית, אמחותפ (כ-2650 לפני הספירה), היה קיים בית ספר לרפואה, שבו היה נפוץ השימוש במשלשלים ובאמצעי הקאה "לטיהור הדם המקולקל". הטקסט שנחשב לטקסט הרפואי הקדום ביותר, פפירוס אדווין סמית' המיוחס לאמחותפ, עוסק בניתוחי חירום ומפרט לגבי פגיעות ראש, צוואר וגוף. הוא כולל ארבעים ושמונה סוגי פגיעות והטיפול המתאים להן. חלק מהההליכים המתוארים נחשבים הליכים רפואיים סבירים לתקופתם. פפירוס אברס (המאה ה-16 לפנה"ס) מתאר מתכונים לשש מאות שבעים ושבע תרופות, וכן תיאורים אנטומיים ופזיולוגיים.

בכתבי היד של חמורבי בבבל (המאה ה-18 לפנה"ס), נכתב כי הסיבות למחלות הם כוכבים, שדים, תולעים השורצים בנהרות ושינויים בדם. הם הראו הבנה של פעילויות כירורגיות בסיסיות המיטיבות עם החולה.

במקרא מוזכרות מחלות רבות, אולם אין פרטים רבים על דרך ריפוין. לעומת זאת, דינים רבים העוסקים ברפואה בכללותה, מראים על תברואה שבטית ואישית מפותחת ועל ידע רפואי. בתקופת המשנה והתלמוד, הושפעה הרפואה מתרבויות הסביבה. טובת החולה דחתה קיומן של מספר מצוות, הרופא היה מנתח ורוקח ואילו הקזת הדם נעשתה על ידי "אומן". בהודו העתיקה הושגה התקדמות בכירורגיה ובניתוחים פלסטיים. המיכשור היה עדין ויעיל, התפתחה מודעות גבוהה לתברואה האישית (טיפול בעור, התעמלות, תזונה נכונה, רחצה ונקיון). עיקר הריפוי היה בצמחים וכן בתרופות מינרליות ומן החי. את המחלות אבחנו על סמך חום הגוף, הנשימה ותפרישי הגוף.

ראשית הרפואה בסין עוד באלף ה-4 לפני הספירה. את המחלות אבחנו על פי הלשון ועל ידי מישוש הדופק, הם הכירו 10 נקודות בו אפשר לחוש אותו. הם תיארו במדויק מחלות כטיפוס, כולרה, קדחת הבהרות. בסין הורכב גם ככל הנראה החיסון כנגד אבעבועות שחורות שנים רבות לפני שעשה זאת אדוארד ג'נר, שלו מיוחס תרכיב החיסון הראשון בעולם. יש סברה שהסינים היו אבות הריפוי במים. עיקר הטיפול היה בצמחים הידועים היום במערב ומהווים חלק מהרפואה המודרנית. שיטת ריפוי סינית עתיקה היא דיקור במחטים

.

תחילת הרפואה המדעית

מולדת הרפואה המדעית היא יוון העתיקה, שהושפעה מהישגי הרפואה בבבל ובמצרים. האנטומיה והכירורגיה היו בדרגה גבוהה, כבר בתקופה ההומרית. לאל הרפואה אסקלפיוס נבנו היכלים רבים, שהיו כעין מרכזי בריאות ושירתו בהם כוהני האל.

כבר במאה ה-5 לפנה"ס עסקו במקצוע רופאים חילוניים, בהם פילוסופים נודעים. כ"אבי הרפואה" נחשב היפוקרטס (460-357 לפנה"ס) שהשתית את עבודתו על תצפיות וניסויים, על חיזוי מהלך המחלה ותוצאותיה. הוא הניח כי קיימות בגוף ארבע ליחות (דם, ריר, מרה צהובה, מרה שחורה). הוא קבע שהמחלה היא תופעה טבעית, וסימניה מראים את תגובת הגוף נגדה, והיא מושפעת מתנאי האקלים, טיב המים, וגורמים סביבתיים אחרים. הוא הניח את היסודות לאתיקה הרפואית, הקרויה היום "שבועת היפוקרטס": שמירת סודותיו של החולה, הגשת עזרה רפואית לכל חולה וכו'. כתבים שיוחסו לו שימשו ספרי לימוד עד המאה ה-19. אריסטו נחשב לאבי הביולוגיה, הוא הניח יסודות לאנטומיה השוואתית ולאמבריולוגיה (תורת התפתחות העובר). בתקופה ההלניסטית נוסד באלכסנדריה מצרים, בית ספר לרפואה, בו העמיק החקר באנטומיה ובפיזיולוגיה על ידי ניתוח גופות של פושעים. הרפואה ברומא העתיקה, כמו שאר תחומי המדע, הושפעה מיוון. אסקלפיאדס היווני (המאה ה-1 לפנה"ס) הבחין בין מחלות חדות וכרוניות, הכניס את שיטת חיתוך הקנה (כיום קוניוטומיה), השתמש בעיסויים, הכיר מחלות נפש והמליץ על ריפוי בעיסוק לטיפולן. היווני קלאודיוס גלנוס (200-129), גדול חכמי הרפואה באימפריה הרומית, היה הראשון שפנה לניסויים פיזיולוגיים, קבע כי בעורקים זורם דם (לא אוויר כדעת קודמיו) מבלי שהכיר את מחזוריות הדם, חקר את מערכת העצבים המרכזית (ערך ניסויים בקופים חיים ובשאר יונקים). חיבוריו המדעיים הרבים היוו את ספרות הרפואה בימי הביניים, אולם בשל ריבוי דעות מוטעות, עוכבה התפתחות הרפואה במשך תקופה ממושכת.

הרפואה בימי הביניים

התפוררות הקיסרות הרומית, שקע גם המדע היווני-הלניסטי ונשכחו רבים מהישגי הרפואה. אחד מגורמי הנסיגה הייתה עלייתה של הנצרות, שראתה במחלות עונש על חטאים ובתפילות אמצעי ריפוי. הספרות הרפואית הייתה דתית-מקראית, כזאת שלא פגעה בעליונות הכנסייה (שלא ככתבי קלאודיוס גלנוס).

התקדמות הרפואה הייתה בארצות החליפות המוסלמית, קודמה על ידי ערבים ויהודים, מהם פילוסופים נודעים. כתבי גאלנוס והיפוקרטס תורגמו לערבית ועברית, ואף חוברו ספרי רפואה מקוריים. נוסדו בתי ספר לרפואה בקורדובה ובטולדו המוסלמיות. אל-ראזי מבגדד (923-865) תרם לאבחנה מבדלת בין אבעבועות לחצבת. אבן סינא (1037-980) חיבר את "קאנון" שריכז את כל הידע הרפואי דאז, והיה לספר החשוב ביותר בימי הביניים. הרפואה הערבית תרמה בשטח הכימיה ופיתוח התרופות המוכרות עד היום. גדולי הרופאים היהודיים היו אסף הרופא (המאה ה-6~), שבתי דונולו (982-913 באיטליה), יצחק ישראלי (המאה ה-10 במצרים), והרמב"ם (המאה ה-12) אשר היה מסוללי הדרך לרפואה המונעת. הרופאים היהודיים קנו לעצמם מוניטין רב, רבים היו בחצרות המלוכה ומקורבים לאצילות, אך בשל דתם לא הורשו ללמד באוניברסיטאות.

עם התפוררות החליפות המוסלמית, עלה חזרה לגדולה המערב. בית הספר הראשון לרפואה באירופה, קם בסאלרנו איטליה במאה ה-9, לימדו בו מורים מהמזרח ובהמשך הוקמו אחרים ברחבי איטליה שהייתה למרכז רפואה. עם תחילת המדע האמפירי במאה ה-13 - המבוסס על ניסויים ותצפיות, החלו לזנוח את התאוריות הישנות של גאלנוס ואבן סינא. במאה ה-14 גברה ההתעניינות באנטומיה ובפיזיולוגיה, ומדעים אלו פותחו בתקופת הרנסאנס. הסטטוס החברתי של הרופא היה נמוך בימי הביניים, עובדה זו בלמה את התפתחות הרפואה. כדי שלא ייחשב עובד כפיים, הייתה מלאכת הניתוח בידי גלב (שהודרך על ידי רופא). הגלב עסק בהקזת דם, העמדת כוסות רוח וטיפול בעלוקות (שהיו מוכרות כטיפול יעיל עד לסוף המאה ה-19). רק החל מהמאה ה-15, עם עליית רמת הלימודים בבתי הספר לרפואה, החל ביקוש מחדש למקצוע, עלתה יוקרתו ושכרו והוכר כמקצוע חופשי.

הרפואה בעת החדשה (המאה ה-15 עד המאה ה-19)

עם ההתעניינות המתחדשת באנטומיה ובפיזיולוגיה, תם עידן ימי הביניים והחלה תקופת הרנסאנס. ב-1543 חיבר וסאליוס את ספר האנטומיה, ששלל את כל תורתו של גאלנוס והצטייר כמדויק ואמין יותר. לאונרדו דה וינצ'י עסק, בין השאר, בנתיחת מתים והעשיר את ידיעתנו את גוף האדם. פרצלסוס, 1493-1541, ביטל את תורת ליחות הגוף, חקר את חילוף החומרים, התאים את התרופות הידועות אל המחלות כדי ליעל את השפעתם, החדיר את השימוש בתכשירים כימיים. אנשים אלו נחשבים כאבות הרפואה המודרנית. פארא בצרפת שחי במאה ה-16 נחשב לאבי הכירורגיה המודרנית. מיכאל סרווטוס, ספרדי שהתגורר בצרפת גילה במאה ה-16 את מחזור הדם הקטן (או גם מחזור דם ריאתי).

במאה ה-17 החלה הרפואה להתקדם, בהישענה על המדעים האחרים:

·                     ויליאם הארווי הוכיח ב-1628 את קיומו של מחזור הדם בגוף, והניח יסודות לאמבריולוגיה המודרנית. רבים חלקו על דעתו, אולם עירוי הדם הראשון שבוצע ב-

1666

            הוכיח את נכונותה.

·                     בתקופה זו הומצא המיקרוסקופ על ידי לבנהוק, לוטש עדשות הולנדי, אשר ראה את התאים והחיידקים.

·                     מאלפיגי גילה את כדוריות הדם, את מחזור הדם בנימים ואת שכבות העור. בבית הספר בפאדואה, נלמדה הרפואה בצמוד למיטת החולה.

·                     בעקבות מלחמות שפקדו בצרפת, קודמה הכירורגיה, הוכרה החשיבות בטיפול בפצעים ובעצירת שטפי דם למניעת הלם.

·                     ב-1713 פרסם ראמציני ספר על מחלות מקצועיות (השפעת תעשיית המשי על עובדיה).

·                     סידנהם הדגיש את חשיבות התצפית על החולה.

·                     אלברט האלר, בן המאה ה-18, ערך ניסויים בבעלי חיים ומוכר כיוצר הפיזיולוגיה החדשה.

·                     בישה בצרפת, ניסח את המושג ריקמה וכך ייסד את ההיסטולוגיה.

·                     ק.פ. וולף פיתח את התאוריה על השינויים הקורים ברחם ועל השתנות העובר.

התקדמות נוספת באה בשטחי הכירורגיה, המילדות והפתולוגיה. הסטטוסקופ ומכשיר הרפלקסים נעשו למרכיב מרכזי בבדיקה הקלינית. הוכרה חשיבות מדידת החום אצל כלל החולים. האנטומיה הפתולוגית ונתיחת הגופות, נעשו לשיעורי חובה בלימודי הרפואה. חקר מערכת העצבים התפתח ונעשה למדע בתוך הרפואה. אדוארד ג'נר האנגלי, הרכיב ב1796 את החיסון לאבעבועות שחורות, והניח יסוד לרפואת המניעה המודרנית. תרמו לכך החוקים הסנטיריים המחמירים באנגליה, במחנות צבאיים ובעיתות מלחמה.

הרפואה במאה ה-19

בתחילת המאה ה-19 כבר הכירו הרופאים את גוף האדם לפרטיו, ולובנו ביסודיות התהליכים הפיזיולוגיים. החל חקר התא על ידי וירכוב והופרכה תיאורית ליחות הגוף. אופקים נרחבים העלה הניסוי, שבמהלכו דקר קלוד ברנאר בקרקעית החדר הרביעי של המוח ובכך הביא להפרשת סוכר בשתן. ברנאר הבליט בניסויו הרבים, את השוני בין בלוטות הפרשה חיצונית לבלוטות הפרשה פנימית, והוא נחשב לאבי האנדוקרינולוגיה. המצאת כלים לבדיקת פנים העין והאוזן, העידו על עידון הבדיקות של איברי הגוף, ועל אפשרויות דיאגנוסטיות נוספות, כולל הבנת מוח האדם. להתקדמות עצומה בתחום הרפואה, הביאה התגלית שמספר מחלות וכן זיהום פצעים, נגרמים על ידי מחוללים זעירים ביותר - החיידקים. ב-1862 שם לואי פסטר קץ לדעה שהחיים נוצרים מעצמם. הוא יצר חיסונים כנגד כלבת, גחלת, וכולרה, והמליץ על שיטת חימום החלב כדי לשמרו מחיידקים - פיסטור. מכון פסטר שהוקם ב-1888 קידם את ענף המיקרוביולוגיה ואת ההכרה בתפקידם המחליא של החידקים. ליסטר האנגלי, הכניס לכירורגיה שיטות חיטוי של ידיים ובגדים ומאוחר יותר הכניס את השימוש בכפפות ובמסכות. כך תרם להפחתת הזיהום אצל חולים והוריד את מקרי התמותה לאחר לידות של ההרות. רוברט קוך גילה את מתג השחפת ולפלר את מתג הדיפטרייה. עד מהרה גם זוהו חרקים מסוימים כמחוללי מחלות (מלריה, הקדחת הצהובה). בעקבות תגליות אלו, החלו לייחס ערך תחלואי לרעלנים שמקורם בחידקים, וערך הגנתי לנוגדנים בדם. אלברט מצ'ינקוב הוכיח את תפקידן של כדוריות הדם הלבנות במערכת ההגנה של הגוף. פותחו חיסונים לטטנוס, דבר, דיזנטריה ועוד. נחקרו מחלות רבות כעגבת וקדחת הבהרות. בתחומי רפואה אחרים הועמקו בעיות אנדוקריניות, הרדמה, מחלות כליות ולב ועוד. ב-1846 הדגים תומאס מורטון הרדמה כללית באתר ושנה מאוחר יותר הוכנס לשימוש הכלורופורם, אשר פתח אפשרויות חדשות בתחום הכירורגיה.

בשלהי המאה ה-19 המשיכו התגליות המסעירות ששינו את עולם הרפואה. בשנת 1895 גילה וילהלם רנטגן את קרני ה-X (קרני רנטגן). ב-1898 גילו פייר ומארי קירי את קרני הרדיום. בתחום מחלות הנפש הונח יסוד לתורת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד . התקדמות בתחומי הכימותרפיה, אימונולוגיה, ומדע התזונה שפותחו ושוכללו במאה ה-20.

הרפואה במאה ה-20

ההתמחות המקצועית והפיצול לתחומי התמחות צרים הולך וגדל; הדבר נובע מריבוי הרופאים וכן מהצטברות במשך השנים של כמות רבה של ידע בכל אחד מתחומי הרפואה, דבר המאפשר התמקדות טובה יותר. הטיפול ניתן כיום במרפאות, בבתי חולים, בקליניקות פרטיות ולעתים אף בבית החולה. הרופא אינו עובד לבדו, כלי עזר רבים עומדים לרשותו: מכוני מחקר, מכוני רנטגן, מעבדות וטכנאים.

העיסוק ברפואה בישראל

עיסוק ברפואה בישראל מוגדר בפקודת הרופאים, התשל"ז 1976 כ"בדיקת חולים ופצועים, אבחונם, ריפויים, מתן מרשם להם, פיקוח על נשים בזיקה להריון וללידה, או שירותים אחרים הניתנים בדרך כלל מידי רופא; לרבות ריפוי באקופונקטורה". רשאים לעסוק ברפואה רופאים מורשים בלבד. יוצאים מהכלל הם רוקחים מורשים, מיילדים מורשים ורופאי שיניים מורשים לפי הפקודות החלות עליהם או מטפלים ומייעצים באקראי וללא שכר או גמול וכן העובדים תחת פיקוחו הישיר של רופא מורשה.

בישראל פועלים ארבעה בתי ספר לרפואה: באוניברסיטת בן-גוריון, באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב ובטכניון. תוכניות להקמת בית ספר חמישי נדונות במועצה להשכלה גבוהה. מספר המקומות המוגבל בבתי הספר הקיימים וביקוש גדול למקומות אלו גרר שתי תופעות הקשורות זו בזו. מצד אחד, תנאי הקבלה לבתי הספר הללו קשים מאוד, ובמשך שנים רבות רף הקבלה ללימודי רפואה הוא הגבוה מבין כל תחומי הלימוד. מצד שני, ישראלים רבים נאלצים לצאת ללמוד רפואה מחוץ לישראל, בין היתר בהונגריה, באיטליה ובמקומות אחרים. חלק ניכר מהרופאים בישראל הם בוגרי מוסדות זרים.

פקודת הרופאים עומדת מול המציאות הנוכחית בישראל, מציאות של מטפלים ללא פיקוח על רמת הכשרתם, בטיחות ואיכות טיפוליהם ושל מטפלים שרמת הכשרתם ואיכות טיפוליהם מבוקרת אולם אין הם רשאים לעסוק ברפואה. הכנסת מנסה להסדיר את המצב בעזרת חקיקה מתאימה. מטפלים מתחומים שונים שאינם רופאים מורשים, המועסקים על ידי קופות חולים ומוסדות אחרים, פועלים תחת פיקוחם של רופאים.

מדעים הקשורים לרפואה

·                     אנטומיה - חקר המבנה הפיסי של אורגניזמים.

·                     פרמקולוגיה (רוקחות) - חקר התרופות והשפעתם.

·                     פתולוגיה – תורת המחלות והשינויים הגופניים מסיבות שונות.

·                     היסטולוגיה - חקר הרקמות.

·                     פיזיולוגיה - חקר תהליכים בגוף.

·                     אימונולוגיה - חקר תורת החיסון.

·                     ביולוגיה

·                     פיזיקה

·                     כימיה

·                     ביוכימיה

·      תחומי רפואה קלינית

·                     רפואה פנימית – עוסקת באבחנה וטיפול במחלות במבוגרים. לדוגמה: מחלות לב, ריאות ומערכת העיכול.

·                     רפואת משפחה – רופאים המתמחים בטיפול בבעיות ראשוניות בקהילה.

·                     רפואת ילדים – ענף רפואי המתמחה במחלות אצל ילדים.

·                     כירורגיה - ענף ברפואה המתמקד בטיפול על ידי ניתוחים.

·                     רפואת שיניים – ענף כירורגי המתמקד בשיניים ובחניכיים, בחלל הפה, בלסתות ובפנים. לרפואת השיניים עצמה מספר התמחויות: רפואת הפה, אנדודונטיה, אורתודונטיה, פריודונטיה ועוד.

·                     דרמטולוגיה – רפואת עור.

·                     רפואת חרום – רפואת התערבות מיידית בעיקר עקב פציעה.

·                     פסיכיאטריה - רפואת הנפש.

·                     גסטרואנטרולוגיה ענף ברפואה המתמקד במערכת העיכול.

·                     פרוקטולוגיה ענף ברפואה המתמקד רק בפי הטבעת.

·                     גינקולוגיה – ענף ברפואה המתמקד במחלות ובעיות בריאותיות הקשורות לנשים.

·                     רפואה גרעינית - ענף ברפואה שעושה שימוש באיזוטופים רדיואקטיביים לשם מחקר ואבחון מחלות.

·                     רפואה טרופית - ענף ברפואה שעוסק בחקר מחלות השכיחות בעיקר באזורים טרופיים.

·                     רפואה מונעת – ענף ברפואה שעוסק בעיקר במניעת מחלות.

·                     אורתופדיה - ענף ברפואה שעוסק במחלות מערכת התנועה שלד ושרירים.

·                     רפואה תעסוקתית וסביבתית - .

·                     רפואה משפטית - .

·                     רפואת ספורט - ענף ברפואה העוסק במחלות הקשורות לספורט.

·                     ראומטולוגיה - ענף ברפואה-פנימית העוסק באבחון וטיפול מחלות מפרקים ומחלות אוטואימוניות רב-מערכתיות.

·                     נפרולוגיה - רפואת הכליות.

·                     נוירולוגיה - רפואת מערכת העצבים המרכזית.

·                     המטולוגיה - ענף ברפואה העוסק בדם, רקמות יוצרות דם והמחלות וההפרעות הקשורות להם.

·                     קרדיולוגיה - ענף ברפואה העוסק במחלות לב וכלי דם.

 

 

              

 

קישורים חיצוניים

·                     The Lancet

·                     New England Journal of Medicine

·                     JAMA) Journal of the American Medical Association)

·                     Nature Medicine, מבית Nature

BMJ) British Journal of Medicine)

 

 

 

 

 

 
 
 
סרטן
סרטן הוא שם כללי למחלות שונות, שבהן מספר תאים בגוף מתחלקים בצורה לא נשלטת. האסופה של תאים אלו יוצרת גידול ממאיר ("נאופלסיה") או שתאים אלו מתקדמים למקומות שונים בגוף (גרורות). מקור המונח הוא בבעל החיים סרטן, שתפיסת הצבתות החזקה שלו דומה לאופן שבו "תופסת" המחלה את הגוף. שדה המחקר והטיפול במחלת הסרטן ברפואה, נקרא אונקולוגיה. סרטן הוא מושא מחקר חשוב עם עליית תוחלת החיים, מפני שככל שייווצרו פחות מוטציות בגנום, כך האדם יחיה יותר. למרות התקדמות ניכרת בפיתוח תרופות עבור הסרטן, גילוי של סרטן בשלבים מאוחרים עדיין לא ניתן לריפוי וצפוי להוביל למוות.

 

 ביולוגיה של גידולים ממאירים

 היווצרותו של הסרטן

הסרטן הוא שם אחד למחלה אשר יכולה להתפתח עד כדי השתלטות על כל חלקי הגוף ולכן מיוחסים לה שמות אחרים. גופנו שמורכב מסוגי תאים רבים איננו סטטי. בכל יום מתים תאים ותיקים ותאים חדשים נוצרים באמצעות מנגנון של התחלקות. בתהליך תקין ונורמלי התאים מתחלקים רק כאשר יש חסר בתאים, ואז הם קרואים לתפוס מקום של תאים ישנים. יכול להיווצר מצב, שבו התאים ממשיכים להתחלק גם כאשר אין צורך בהם ואז הם יוצרים גידול. ישנם שני סוגי גידולים: שפיר שאיננו הורס את הרקמה ממנה הוא נוצר ואינו מתפשט לרקמות מרוחקות, וממאיר שהוא גידול סרטני. במקרה זה, מדובר בתאים שאינם נורמליים. הם מתחלקים ללא כל פיקוח וללא סדר, משתלטים על האיברים הסמוכים להם ומפריעים להם בתפקוד, הם חוזרים לאחר שהוסרו, והם עלולים לפלוש לרקמות מרוחקות באמצעות זרם הדם או הלימפה להתיישב שם ולגרום להם נזק. תהליך שנקרא גרורה, שאחד ממאפייניה שיש לה תכונות כמו לגידול הראשוני ממנו התפתחה.

סרטן היא בעיקר מחלה של גנים. בדרך כלל סדרה של שינויים (מוטציות), דרושות, על מנת שהתא יהפוך לסרטני. אנו מבדילים בין גנים הנקראים אונקוגנים, שגורמים להתפתחות סרטן בתאים, בעקבות שינויים בגן, וגנים מעכבי סרטן, שפגיעה בהם מורידה את מערך ההגנה של התא מפני סרטן. מוטציות בגנים אלו יכולות להגרם על ידי קרינה, כימיקלים מסרטנים (קרצינוגנים), תורשה של גנים שעברו מוטציה, וירוסים וחיידקים גורמי סרטן ופגיעה על ידי רדיקלים חופשיים.ברוב המקרים לא ניתן לדעת מהו האירוע הראשוני, שגרם לתא להפוך לסרטני. אולם, בביולוגיה מולקולרית ניתן לתאר את המוטציות בגידול, ולצפות את התנהגותו ברמה מסוימת. לדוגמה, כ- 50% מהגידולים מראים מחסור של גן מעכב סרטן p53 שנקרא גם "שומר הגנום". לאחר מספר מוטציות בגנום, גן זה יבקש מהתא למות, כדי לא לשמר את המוטציות. אי תפקודו של גן זה מאפשר לתאים אלו להמשיך לחיות, ולהתחלק, וכך ליצור עוד תאים שלא מתים. מחסור ב-טלומרז גורם לחלוקה אינסופית של התא. מוטציות אחרות מאפשרות לגידולים לפתח רשת כלי דם להספקת חמצן וחומרים מזינים לתא, או להפרד מהרקמה שהם נמצאים בה ולעבור לרקמה אחרת (גרורות).

גידולים ממאירים כמו קרצינומה, סרקומה, לימפומה או לוקמיה, מתפתחים מתא או קבוצת תאים, המקיימים אחד או יותר מהתנאים הבאים:

  • התחמקות ממוות תאי.
  • גיוס כלי דם להזנת הרקמה.
  • פוטנציאל גדילה אינסופי.
  • יצור עצמי של אמצעי גדילה.
  • חוסר רגישות למעכבי גדילה.
  • יכולת לחדור לרקמות שכנות.
  • יכולת התחמקות מהמערכת החיסונית - אך ישנם חוקרים שחולקים על תנאי זה.

תא שמתנוון להיות גידול, בדרך כלל איננו רוכש את כל התכונות הללו בבת אחת. אבל תאי הבת שלו נבחרים בברירה הטבעית לבנות אותם. תהליך זה מכונה אבולוציה תאית. הצעד הראשון בהתפתחות של גידול הוא בדרך כלל שינוי קטן בDNA, לעתים תכופות מוטציה אשר מובילה בין יתר הדברים לחוסר יציבות תורשתית של התא. חוסר היציבות מתגברת לנקודה שבו התא מאבד את כל הכרומוזומים או מכפיל אותם. בנוסף לכך דפוס המתילציה של התא משתנה. הפעלה וחוסר הפעלה של גנים באופן אקראי. תאים שמתחלקים בקצב גבוה, בתור גזע תא מראים סיכון גבוה להפוך לתאים סרטניים מאשר התאים שמתחלקים פחות או יותר באופן רגיל, לדוגמה נוירון. אם תא הגידול הראשוני (או קבוצה של תאים סרטניים) אינה מוסרת באמצעות המערכת החיסונית, היא תתפתח לסרטן.
השערת תאי הגזע הסרטניים - במרוצת השנים האחרונות מספר מחקרים הציעו שהרקמה הסרטנית מורכבת למעשה משני תתי-אוכלוסיות: תאי גזע סרטניים (Cancer Stem Cells) שהם בעלי פוטצניאל ליצור
גרורות ותאים סרטניים רגילים (bulk tumor) שאין להם יכלות ממאירות ונוצרים מתאי הגזע הסרטניים. הרוב המכריע של הרקמה מורכבת מהתאים הסרטניים הרגילים ומקצתה מתאי הגזע הסרטניים. ההשערה מציעה שמקור הגידול הסרטני הוא תא גזע מותמר ושהצלחת הטיפול בגידול אינה צריכה להמדד לפי התכווצותו, אלא לפי היכולת לצמצם את אוכלוסיית תאי הגזע הסרטניים. באם ההשערה נכונה, המחקר האונקוגני כיום עומד בפני מהפכה בכל הקשור להבנת התהליך הסרטני.

 

 גרורה
סרטן מסוגל להתפשט דרך הגוף בשני מנגנונים: התפשטות מקומית וגרורה מרוחקת. התפשטות מתייחסת להתפשטות ישירה של הסרטן לרקמה שכנה ואילו גרורה מתייחסת ליכולת של תאים סרטניים לחלחל דרך קשרי הלימפה וכלי הדם, לנוע בחופשיות דרך מחזור הדם, ולהתפשט לרקמה בריאה במקום אחר בגוף. הסרטן הינו קטלני מאוד כאשר הוא גרורה.

 

 מדדי ממאירות

  • חודרנות לתאים מסביב
  • קצב גידול מהיר
  • התמיינות נמוכה
  • שליחת גרורות

 

 הגורמים לסרטן

כיום מקובלת ההנחה שישנן שלוש קבוצות של גורמים מסרטנים (קרצינוגנים):

  • גורמים כימיים
  • נגיפים
  • גורמים פיזיקליים

 

גורמים כימיים

מחקרים אפידמיולוגיים בארצות שונות, וגם מחקרים הנעשים לגבי תפוצת הסרטן בקרב קבוצות מהגרים, מצביעים על כך כי מספר גדול של גדולים נגרמים כתוצאה מגורמים סביבתיים, הכוללים גם תרכובות כימיות טבעיות או מלאכותיות. כבר בשנת 1577 בקשר שבין סרטן עור ובין היחשפות לפיח, כשנתגלו מקרים רבים של סרטן בעור כיס האשכים אצל נערים שעבדו כמנקי ארובות ונחשפו חשיפה ממושכת לפיח ולחומר מסרטן הנמצא בו.

רק בשנים 1915-1918 הוכח הקשר בין חשיפה לחומר מסרטן ובין סרטן העור, על ידי משיחה נשנית של עטרן הפחם על עור ארנבות. כעבור שנים מספר בודד החומר המסרטן הראשון - "בנזנתרצן 1" ולאחריו "בנזנתרצן 2", ומאז זוהו עוד מאות חומרים שגרמו סרטן בחיות מעבדה, בתרביות תאים ובאדם.

נוסף על המסרטנים המלאכותיים, יש גם מסרטנים טבעיים, כגון אפלטוקסין -הפרשת שמרים הצומחים על אגוזים מסוימים (נמצא קשר בינו ובין סרטן כבד). איננו מכירים את כל החומרים המסרטנים המצויים בסביבה, ועדיין אין לנו מבחן כימי רחב טווח המזהה חומרים מסרטנים.

 

 

 נגיפים

טרם הוכח בבני אדם קשר ישיר בין נגיפים ובין מחלות הסרטן, אך כבר בתחילת המאה ה-20 נמצא קשר ישיר בין נגיפים לסרטן בחיות מעבדה. תחילה הוכח כי סרטן הדם (לוקמיה) וסרקומה (גידול ממאיר שמקורו בעצם, בסחוס או ברקמת חיבור אחרת) עשויים להיגרם על ידי נגיף. רק בשנות ה-50 הצליחו לבודד נגיף אונקוגני ראשון, נגיף הפוליומה.

הקושי הגדול בהוכחת הקשר בין נגיף לסרטן נעוץ בעובדה שהימצאות נגיף ברקמה סרטנית איננה הוכחה שהנגיף גרם את הסרטן, שכן נגיפים מצויים גם ברקמות תקינות שונות של בעלי חיים; קרוב לוודאי שהנגיף רק "מתאכסן" ברקמה.

 

גורמים פיזיקליים

חשיפה לקרינה אלקטרומגנטית מייננת כמו קרני רנטגן עלולה לגרום לסרטן. חשיפה לחומרים רדיואקטיביים הפולטים קרינות מסוגים: אלפא, בטא וגמא עלולה לגרום לנזקים בחומר הגנטי של התאים. אבחון הנזק על ידי מנגנון פנימי בתא מונע חלוקה של התא עד לתיקונו, לחלופין אם הנזק גדול מדי התא מתאבד (אפופטוזיס). במקרה שהנזק הגנטי נוצר לקבוצת חלבונים (P53) מסוימת המתווכת את ההוראה לאפוטוזיס התא שומר על הנזק הגנטי וממשיך בריבוי. אם המערכת החיסונית לא תוקפת את התא, יכול להווצר גידול סרטני.

הקשר בין חשיפה לקרינה והתפתחות סרטן מבוססים בעיקר על אוכלוסיות שנחשפו לכמויות גבוהות יחסית של קרינה מייננת כמו ניצולים מן הפצצות האטומיות שהוטלו על יפן, אנשים שנחשפו לקרינה בכורים גרעיניים, ואנשים שעברו טיפולים רפואיים בקרינה מייננת לצורך אבחון או ריפוי.

חשיפה לקרינה בלתי מייננת ברמות גבוהות כמו למשל חשיפה לקרני מיקרוגל הנפלטים מאנטנות שידור נחשבת בעיני הציבור כגורם אפשרי לסרטן למרות עמדת ארגון הבריאות העולמי, קרינה זאת היא זהה לקרינה מהטלפון הסלולרי, עם זאת לא נמצאו מחקרים המעידים על קשר ישיר בין שימוש בטלפון סלולרי לסרטן המוח (ראה ערך מורחב קרינת טלפון סלולרי ובריאות). חשיפה בלתי מבוקרת לקרינת השמש עלולה גם היא לגרום למלנומה שהיא סרטן העור.

 

 

 סטטיסטיקה ישראלית

על פי מנהלת האתר של האגודה למלחמה בסרטן.
מדי שנה, מאובחנים בישראל כ-23,000 חולי סרטן חדשים.
חיים בישראל כיום כ-120,000 גברים ונשים אשר אובחנו כחולים במחלות הסרטן. חלק ניכר מהם, הבריאו.
ניתן כיום לרפא כ-60% מכלל חולי הסרטן המאובחנים.
אחד מכל חמישה מקרי מוות בישראל נגרם על ידי מחלת הסרטן.
מחלת הסרטן שכיחה יותר בקרב אנשים מבוגרים.
בשנים האחרונות נרשמת יציבות במגמת התחלואה בסרטן בקרב נשים, בעוד אצל הגברים מסתמנת עלייה קלה.
במשרד הבריאות קיים גוף המכונה רישום הסרטן הלאומי הממונה על ריכוז ופרסום סטטיסטיקות ההיארעות וההישרדות מהמחלה. גוף זה פרסם בעבר את "עלון רישום הסרטן הלאומי".

 

 צורות של סרטן

מושג הסרטן רחב מאוד וכולל מחלות שונות, ובהן:

 

 הטיפול בסרטן

דרכי הטיפול בסרטן הן:

 

 הטיפול הכירורגי

הטיפול הכירורגי בסרטן הוא הטיפול הראשוני היעיל ביותר ברוב מקרי גידולים ממאירים ( השאתות הממאירות). עם זאת, יש גידולים (שאתות) שהטיפול הראשוני היעיל ביותר להם הוא טיפול תרופתי (כימותרפיה) או טיפול קרינתי (רדיותרפיה). הטיפול הכירורגי הרדיקלי מוגבל לגדולים (שאתות) ממוקמים, שטרם פרצו את גבולות האיבר שבו הם צמחו, אך לפעמים יועיל ניתוח גם כשהמחלה התפשטה לבלוטות הלימפה האזוריות.

ככל שהגידול (שאת) הראשוני גדול יותר, רבה יותר ההסתברות שהיא פיזרה גרורות דרך כלי הלימפה והדם. גידולים (שאתות) שגודלם עולה על גודל מסוים נחשבים לבלתי-ניתנים להסרה כירורגית. אמנם מבחינה טכנית ניתן להסירן, אך ההסרה לא תאפשר לאיבר להוסיף ולהתקיים, וכריתת האיבר במקרה זה אינה מעלה את תוחלת החיים של החולה ולעתים אף יכולה לגרום נזק. אף על פי כן, לעתים מבצעים ניתוח פליאטיבי (ניתוח מקל, ניתוח משכח) העשוי להקל על החולה אך לא להאריך את תוחלת חייו (לדוגמה, כריתת שאת החוסם את המעי הגס, אף על פי שגרורותיה כבר נתגלו בכבד). הטיפול הכירורגי יעיל ביותר לריפוי סרטן הממוקם באיברים כגון השדיים, המעי הגס והרחם. לפני הניתוח יש לערוך בדיקה מקיפה ויסודית ולוודא את ממדי התפשטות השאת.

 

הטיפול בקרינה

הטיפול בקרינה או הטיפול הרדיותרפי הוא הטיפול השני בחשיבותו לאחר הטיפול הכירורגי, ויש גדולים (שאתות) ממאירים רבים, שהטיפול בהן בקרינה שקול בערכו לכריתה בניתוח או אף יעיל יותר. הטיפול בקרינה עשוי לפטור את החולה מניתוח פולשני, מכריתת איברים או רקמות ומנכות כרונית.

מטרת הקרינה היא לגרום לנזק גנטי מכוון ומשמעותי לרקמה שמכילה תאים סרטניים. תאים בעלי נזק גנטי הבלתי ניתן לתיקון עצמי יתאבדו. (אפופטוזיס). לעתים, הסרטן נגרם בגלל מוטצייה פרטנית בגן שאחראי על הפעלת מנגנון ההתאבדות התאית, ומכאן היעילות החלקית של הקרנה בטיפול.

החוקר השבדי סטרנדקיוסט (Strandquist) עיבד ופרסם בשנת 1944 נתונים מתכניות טיפול רדיולוגיות שונות בשאתות ממאירים בעור ובשפתיים. הוא התווה בעקומות את הקשר בין מנת הקרינה ובין משך הטיפול, ומצא יחס בסיסי בין שני גורמים אלה: כאשר מנת הקרינה אחידה במשך תקופה ארוכה מדי, יעילותה פוחתת, ומאידך, אותה מנה בזמן קצר מאוד גורמת תגובת קרינה ברקמות. עוד מצא החוקר יחס זמן-מנה המאפשר ריפוי ללא נזקי קרינה. הקשר בין מנת הקרינה, הזמן ומספר ההקרנות מסוכם כיום בנוסחה מתמטית שפותחה בשנות ה-60, ולמעשה אפשר כיום לתמרן את הטיפול בקרינה לפי הנסיבות, אגב שמירת העיקרון הבסיסי של מניעת נזק לרקמות התקינות, עד כמה שאפשר.

מקור הקרינה הראשון היה קרני X (רנטגן), שנתגלו בשנת 1895. ואולם הטיפול בקרינה זו היה כרוך בנזק לרקמות התקינות. עקרון פעולתה של מכונת הרנטגן הוא כזה: אלקטרונים מואצים על ידי מפל מתח חשמלי גבוה בשפופרת רִיק ופוגעים במטרה העשויה ממתכת כבדה (כגון טונגסטן); עקב הפגיעה משתחררות קרני X בטווח רחב של אנרגיה. ככל שהאנרגיה גבוהה יותר, אורך הגל קצר יותר; ככל שאנרגיית הקרן גבוהה יותר, הקרן מסוגלת להעמיק יותר ברקמות. כאשר הקרן עוברת ברקמות, היא מאבדת אנרגיה בהדרגה. במשך השנים פותחו מכונות רנטגן טובות יותר (בתחילה של 140KV [קילו וולט=KV], ואחר כך של 200KV). עם המכשירים היותר משוכללים ניתן היה להגיע לרקמות עמוקות יחסית.

בד בבד עם פיתוח מכונות הרנטגן, החל פיתוח של מכשירי קרינה רדיואקטיביים: מחטים או שפופרות עשויות רדיום, שהוחדרו לתוך הגידול (שאת) או נערכו באגודות על גבי גידולים (שאתות) שטוחים. צורת טיפול זו קרויה "טיפול מקרוב" או "ברכיתרפיה" (Brachytherapy), והיא נהוגה עד היום בגידולים (שאתות) מסוימים, כגון גדולים (שאתות) ממאירים בשני השלישים הקדמיים של הלשון ובצוואר הרחם. אך במקום הרדיום (העלול להיות מסוכן אם נוצר סדק במעטהו ונפלט גז רדון) החליפו כיום חומרים רדיואקטיביים אחרים, כגון קובלט 60 וצסיום 137 (איזוטופ הפולט קרינת Y; קרינתו:660KV). נסיונות לטיפול מרחוק בעזרת רדיום נכשלו עקב מחירו הגבוה של החומר והקושי הטכני לרכזו בכמות יעילה מטווח רחוק (Teletherapy).

בשנות ה-70 שבו לשיטת הטיפול מקרוב. הדבר נתאפשר בזכות פיתוחם של איזוטופים רדיואקטיביים הפולטים קרינה קצרת טווח, טכניקות חדשות של החדרת החומר הרדיואקטיבי לרקמות בדיוק וללא סיכון הצוות המטפל, ושיטות חישוב חדישות של מנת הקרינה בעזרת מחשב. כיום משמשת טכניקה זו לריפוי גידולים ( שאתות) מסוימים; בגידולים (שאתות) אחרים הטיפול הוא עדיין נסיוני. כיום נהוגות גם מכונות קרינה הפולטות אלומות של חלקיקים כבדים, כגון הציקלוטרון, המאיץ ניטרונים, שהם חסרי מטען ולכן ניתן להכניסם בקלות יחסית לרקמות.

צוות הטיפול הרדיותרפי מקיף רופא, פיזיקאי וטכנאים. מינון הקרינה מבוסס על לוחות איזידוזות (איזידוזה=מנה שווה) - מפות המבטאות את אחוז הקרינה בעומק השדה יחסית למנה בשטח המוקרן. החישוב המורכב נעשה בדרך כלל במחשב מחלקתי המצוי בכל מחלקה רדיותרפית מודרנית. לאחר שמזינים את המחשב בנתוני החולה, שדה הקרינה, מכשיר הקרינה ומקום הגידול (שאת), המחשב מספק תוכנית הקרנה מיטבית מבחינת המינון. הסימולטור מאפשר לשקף את האזור הנגוע ולסמן את שדה הטיפול בדייקנות, והטומוגרף הממוחשב מאפשר, באמצעות תצלומי מחתך של הגוף, לאסוף מידע על היחס בין אתר הגידול (שאת) ובין הרקמות הבריאות.

 

 

טיפול כימותרפי

הטיפול התרופתי או הטיפול הכימותרפי הוא בעיקר טיפול עזר לטיפול בהקרנה. באמצעות תכשירים ציטו-טוקסיים (רעילים לתאים) ניתן לערער את מבנה גדילי הדנ"א והרנ"א של תאים ממאירים וניתן לעשותם פגיעים יותר לקרינה. נסיון מצטבר של השנים האחרונות מלמד שאפשר לשפר את תוחלת החיים של חולים שלקו בסוגי סרטן מסוימים על ידי טיפול משולב של הקרנה ותכשירים ציטו-טוקסיים.

תופעות הלוואי של מקצת התרופות היא ירידה בתפקוד מח העצם, אך אפשר למנוע חסר תאים אדומים, לבנים וטסיות, או לטפל בחסר כזה, על ידי מתן אריתרופויאטין, חומרים המגבילים את ייצור תאי הדם הלבנים ותרומבופויאטין.

היום פותחו תרופות להתמודדות עם הבחילות, הצרבות וההקאות, ולכן ברוב המקרים החולה ירגיש תופעות לוואי פחות קשות מבעבר. בחילות, צרבות והקאות מטופלות על ידי תרופות כגון:

  • גסטרו
  • פארמין
  • זנטקס
  • סיטרון

 

 

 אימיונותרפיה

טיפול חיסוני או טיפול אימונותרפי הוא טיפול המבוסס על הפעלת גורמים שונים במערכת החיסון כנגד גידול הסרטני או גורמים המסייעים לו. יש מספר רב של דרכים תאוריות לעורר את הגוף ליצירת תגובה חיסונית כנגד תאי הסרטן- הזרקה של תאי הסרטן מוקרנים, הזרקת ציטוקינים המעוררים את המערכת החיסונית, הזרקת תאי דם שונים (בעיקר לימפוציטים מסוג T תת-אוכלוסייה CD8) והזרקת נוגדנים. מכל הטיפולים הללו רק טיפול בנוגדנים נמצא בשימוש נירחב.

הטיפול בנוגדנים מבוסס על העובדה כי תאי סרטן מבטאים חלבונים מסוימים שאינם נמצאים התאים בוגרים נורמאלים או שמצויים בכמות גדולה בתאים סרטניים. כנגד חלבונים אלו (Tumor specific antigen) פותחו נוגדנים מואנשים, הנוגדנים ניקשרים לחלבון, מנטרלים את פעולתו וחושפים את התא הסרטני למנגנוני תקיפה שונים של מערכת החיסון. בין הנוגדנים המואנשים הידועים נמצא ההרצפטין -נוגדן נגד החלבון HER-2 המעקב גידולים בחולות סרטן השד.

 

 

 טיפול אנטי-אנגיוגני

הטיפול האנטי-אנגיוגני אינו מכוון ישירות כנגד הגידול הסרטני עצמו, אלא מונע יצירת כלי-דם חדשים. הרקמה הסרטנית זקוקה לחמצן וחומרי גלם על מנת להתפתח ועל כן מפרישה פאקטור המזרז יצירת כלי דם באזור המכונה VEGF - Vascular Endothelial Growth Factor. חסימת הפאקטור גורמת להרעבת הגידול ומונעת ממנו להתפתח ואף גורמת לו להתכווץ.

הטיפול האנטי-אנגיוגני הוצע כבר בתחילות שנות ה-70, אך התקבל בספקנות בקהילה המדעית, היות שהקונספציה העיקרית הייתה טיפול ישיר בתאים הסרטניים. רק בשנת 1996 הוכח שחסימת הפאקטור באמצעות נוגדנים חד-שבטיים פוגע בגידול. ב 2004 אישר מינהל התרופות והמזון האמריקאי תרופה בשם בוואציזומאב (אווסטין) המורכבת מאותם נוגדנים חד-שבטיים כנגד VEGF. הטיפול מיועד כיום בעיקר לסובלים מסרטן המעי הגס גרורה, וניתנת בשילוב עם כימותרפיה. הרעיון של תקיפה עקיפה של הגידול הסרטני יצר שינוי גישה בקהילה האונקולוגית וכיום נעשים מאמצים רבים להבין את הקשר בין הגידול הסרטני לבין המיקרו-סביבה בה הוא שוכן.

 

סוכרת

סכרת היא מחלה המתאפיינת בריכוז גבוה של גלוקוז בדם ובשתן. בלטינית שם המחלה הוא Diabetes mellitus ומשמעותו: "שתן מתוק".

ארגון הבריאות העולמי מכיר ב-3 צורות עיקריות של סוכרת: סוכרת מסוג 1 ("סוכרת נעורים"), סוכרת מסוג 2, וסוכרת בהיריון [1] שיש להן תסמינים והשלכות דומות, אבל הן בעלות סיבות שונות והתפלגויות שונות באוכלוסייה. כל צורות הסוכרת נגרמות בגלל בעיה כלשהי בייצור אינסולין או בקליטתו: מצב שבו תאי בטא בלבלב אינם מסוגלים לייצר כמות מספקת של אינסולין כדי למנוע היפרגליקמיה (סוג 1), או במצב שבו מיוצר אינסולין, אף ברמה גבוהה מהדרוש, אבל הגוף מפתח תנגודת להשפעותיו (סוג 2).

 

היסטוריה

מחלת הסוכרת ידועה עוד מימי קדם, אולם הגורם לה התגלה רק בסביבות תחילת המאה העשרים.

חלקו של הלבלב בסוכרת התגלה בשנת 1889 על ידי יוזף פון מרינג ואוסקר מינקובסקי, שגילו שכלבים שהלבלב הוסר מגופם גילו את תסמיני הסוכרת, ומתו תוך זמן קצר.

ב-1910 העלה סיר אדוארד אלברט שרפלי שייפר את ההשערה שהסוכרת נגרמת ממחסור בגוף בחומר כימי יחיד. לחומר ההיפותטי הוא קרא "אינסולין".

את הטיפול באינסולין לחולי סוכרת גילה צוות באוניברסיטת טורונטו שבקנדה שכלל את פרדיריק בנטינג, ג'ון מקלאוד, צ'ארלס בסט וג'יימס קוליפ. בנטינג ובסט חזרו על הניסוי של פון מרינג ומינקובסקי, אך הפעם טיפלו בכלבים חסרי הלבלב בעזרת אינסולין שהפיקו מאיי לנגרהנס בלבלב של כלבים בריאים.

זריקת האינסולין הראשונה ניתנה לחולה בן 14 בשם לאונרד תומפסון ב-11 בינואר 1922. החומר שבזריקה הראשונה לא היה טהור מספיק, וגרם לתגובה אלרגית, אך תוך 12 יום הצליח הצוות לייצר אינסולין טהור מספיק, והטיפול הוכתר בהצלחה. בנטינג ומקלאוד זכו על כך בפרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה לשנת 1923. בנטינג מחה על כך שבסט לא שותף בפרס, וחלק איתו את סכום הזכייה, ואילו מקלאוד שיתף בכספי הפרס שלו את קוליפ. החוקרים לא רשמו פטנט על הטיפול, ובכך הוא הפך לנחלת העולם תוך זמן קצר.

ההבחנה בין סוכרת מסוג 1 לסוכרת מסוג 2 נעשתה על ידי הרולד הימסוורת בשנת 1935. חוקר ישראלי מפורסם בתחום הסוכרת הוא אלעזר שפריר אשר זכה בפרס היוקרתי ע"ש קלוד ברננד.

 

 

 

 אינסולין

אינסולין הוא הורמון המופרש מתאי בטא באיי לנגרהנס שבלבלב אל מחזור הדם. לאינסולין כמה תפקידים בגוף כמו עידוד של תאים להתחלק ולהתמיין. תפקיד מרכזי נוסף של האינסולין בגוף, הקשור בצורה הדוקה לסוכרת, הוא שליטה על רמת "חומרי המזון" בדם.

הריכוז של חומרי מזון בדם, כגון סוכר, שומנים וגופי קטון (חומרי מזון הנוצרים מפירוק לא מלא של שומנים, בעיקר במצבים של חוסר חמור בגלוקוז בתאים) נשלט על ידי האינסולין בשתי דרכים עיקריות:

  • הראשונה היא בכבד. האינסולין מעכב את ייצור הסוכר בכבד מחומרי מוצא ופירוק גליקוגן (רב-סוכר שמשמש חומר תשמורת עיקרי לאנרגיה בגוף האנושי) ומעודד את ייצור הגליקוגן מגלוקוז.
  • השנייה היא בתאי השומן והשריר. בתאים אלה אינסולין מעודד את הכנסת הגלוקוז לתוך התאים על ידי הגדלת כמות הנשאים שמעבירים גלוקוז על קרומי התאים ובכך מאפשר הכנסת יותר גלוקוז לתוך התאים ומקטין את כמותו בדם. בנוסף, בתאים אלה אינסולין מעודד את ייצור השומן ומעכב פירוקו.

 

 

אפידמיולוגיה

סוכרת היא מחלה נפוצה למדי. גם סוג 1 וגם סוג 2 נמצאים בעלייה מתמדת, כאשר שכיחותה של סוכרת סוג 2 בייחוד מרקיעה שחקים, בעיקר בגלל תופעת ההשמנה וסגנון החיים חסר הפעילות הנפוץ במערב. בארצות הברית כ-6% מהאוכלוסייה לוקים בסוכרת, מתוכם כ-10% בסוכרת נעורים[2]. משערים שעד שנת 2025 יהיו בעולם 325 מיליון חולים [1]. כבר היום סוכרת היא מהמחלות היקרות ביותר וגובה משאבים אדירים ממערכות הבריאות בעולם.

החלוקה על-פי הגיל שבו מופיעה המחלה אינה נהוגה עוד שסוג 1 אינו מוגבל לגיל הנעורים וכך גם הסוג השני אינו מוגבל לגיל מבוגר, אף על פי שסוכרת מסוג 2 מופיעה בעיקר לאחר גיל 40 [2]. כמו כן, החלוקה על-פי תלות באינסולין אינה נהוגה עוד, מאחר שגם חולים בסוכרת סוג 2 עלולים להגיע בשלב מסוים לתלות באינסולין חיצוני. סוכרת סוג 1 מופיעה לרוב לפני גיל 30. וכ15% מבני 70 ומעלה לוקים בסוכרת סוג 2. לסוכרת גם מרכיב גנטי, קבוצות גזעיות כמו שחורים והיספנים, מועדים ללקות במחלה מסוג 2, בין פי 2 ל-3 מלבנים[2].

 

 

 סוגי סוכרת

סוכרת מתחלקת לארבעה סוגים:

  • סוכרת סוג 1 - סוכרת נעורים.
  • סוכרת סוג 2 - סוכרת מבוגרים.
  • סוכרת הריונית.
  • סוגים ספציפיים נוספים של סוכרת.

לכל סוגי הסוכרת משותף הסוכר הגבוה בדם ובשתן יחד עם שינוי כלשהו בהפרשה או בתגובתיות לאינסולין.

 

סכרת מסוג 1

כ-10% מחולי הסוכרת סובלים מסוג זה, הידוע גם בשם "סוכרת נעורים". עיקר ההופעה היא בחולים מתחת לגיל 30 בייחוד מיד לפני גיל בית-ספר ושוב בגיל ההתבגרות. התגלות המחלה בדרך-כלל סוערת. סוג זה מאופיין בהרס של תאי הבטא בלבלב, הרס זה מוביל בסופו של דבר לחוסר מוחלט של אינסולין ותלות מלאה במתן אינסולין חיצוני.

נוהגים לחלק את הסוכרת מסוג 1 לשני סוגים הנבדלים בהימצאות של הוכחות לתגובה אוטואימונית (כלומר תגובה של מערכות ההגנה של הגוף כנגד עצמו): בסוג A1 ישנם הוכחות בדמות נוגדנים כנגד מרכיבים של תאי הבטא בעוד שבסוג B1 חסרים הוכחות אלה. סוג B1 נדיר יותר ונמצא בעיקר בהיספנים ובאפרו-אמריקאים.

בניגוד לאמונה הרווחת, סוכרת מסוג 1 היא הסוג עם הקשר הנמוך ביותר לגנטיקה. מעריכים שגורמים גנטיים אחראים לכ-33% מהנטייה לסוכרת מסוג 1. בנוסף לנטייה מוקדמת זו נדרש גם גורם סביבתי לא ידוע שיהווה את ה"הדק" המיידי להתפרצות התגובה החיסונית ההרסנית כנגד תאי הבטא. ההשערות לגבי גורם סביבתי זה רבות, אך כיום המחקר מעיד על ארבעה כיוונים עיקריים:

הדבקה וירלית 
זהו הכיוון העיקרי. ייתכן שהנגיף המדביק פוגע בתאי הבטא או מדביק אותם וכך גורם לתגובה חיסונית. ייתכן גם שבגלל דמיון בין הנגיף לתאי הבטא הגוף מזהה אותם בטעות כגורם חיצוני והורס אותם ("חיקוי מולקולרי"). תאוריה זו מתאימה לשכיחות העונתית המשתנה של סוכרת מסוג 1 ומסבירה מדוע סוכרת מסוג זה נוטה להופיע לאחר מגפות של נגיפים מסוימים.
מרכיבים תזונתיים 
מאכלים מסוימים, בעיקר חלב פרה וקפה, הואשמו כגורמים להתפרצות המחלה. הסיבה היא שוב "חיקוי מולקולרי". כנראה שחשיבותם של גורמים אלה הוא בעיקר בתינוקות, להם דרכי עיכול חדירות יותר המאפשרות כניסה של חלבוני מזון לדם.
סטרס (עקה) 
נצפו התפרצויות של סוכרת מסוג 1 באנשים שחוו תאונת דרכים.
תרופות ורעלים 
חומרים שונים יכולים להרוס את תאי הבטא ישירות באדם ובחיות.

לסוכרת מסוג זה יש קשר חזק מאוד למיקום גאוגרפי. הסיכון הגבוה ביותר הוא בסקנדינביה, ממוצע בארצות הברית ובקנדה ונמוך ביותר ביפן וסין. לא ידועה הסיבה לקשר זה, ומחקרי מהגרים הראו שמהגרים "יורשים" את הסכנה של האזור החדש שעברו אליו. בישראל, השכיחות הגבוהה ביותר של סוכרת מסוג 1 קיימת ביוצאי תימן.

סכרת מסוג 2

כ-90% מחולי הסוכרת סובלים מסוכרת סוג 2. סוג זה פוגע בעיקר במבוגרים מעל גיל 30 אך לעתים גם במתבגרים, בעיקר אלה הסובלים מהשמנת יתר. המחלה מופיעה באיטיות ומתגלה לעתים קרובות בבדיקת דם מקרית. סוג זה של סוכרת הוא בעל מרכיב גנטי חזק מאוד, אך למאפייני אורח חיים יש השפעה מכריעה על התפתחות ומהלך המחלה. סוכרת סוג 2 היא מחלה פרוגרסיבית, החולים נדרשים ליותר ויותר טיפול עם חלוף השנים.

המפתח להבנת סוג זה של סוכרת נעוץ בהבנת התנגודת לאינסולין ממנה סובלים החולים. בניגוד לסוכרת מסוג 1, בסוג זה אין הרס של תאי הבטא (לפחות לא בשלב הראשון), אך יש תגובה מופחתת של תאי המטרה (בעיקר שריר, שומן וכבד) לאינסולין המופרש. מסיבה זו, ניתן לראות בשלב הראשון למחלה כמויות אינסולין מוגברות בד בבד עם כמויות גלוקוז מוגברות, זאת למרות שתפקידו העיקרי של אינסולין הוא הפחתת רמת הגלוקוז בדם. עם התקדמות המחלה נראה בדרך-כלל גם הרס של תאי הבטא בלבלב (שעל-פי השערות נובע מפעילות יתר במשך זמן רב של תאי הבטא או נזק ישיר לתאים אלו מרמות הסוכר הגבוהות) ואז המחלה הופכת דומה יותר לסוג 1.

התנגודת לאינסולין קשורה קשר הדוק למצב הנקרא התסמונת המטבולית (או תסמונת X). תסמונת זו כוללת השמנה מרכזית (באזור הבטן וסביב איברים פנימיים), יתר לחץ דם, בעיות ברמות שומנים בדם, מחלות לב וכלי דם, נטייה ליתר קרישיות ותסמינים נוספים. בעיקר חשובה ההשמנה, שהיא הגורם עם הקשר ההדוק ביותר להתפתחות סוכרת מסוג 2. כרגע לא ידוע אם הקשר הוא קשר של סיבה-תוצאה (כלומר אחד משני המצבים, סוכרת סוג 2 ותסמונת X, גורמים זה לזה) או ששני המצבים קשורים לגורם יסודי אחד. כנראה שהכל נכון, כלומר, נטייה גנטית מסוימת (שהרי סוכרת מסוג 2 היא בעלת יסוד גנטי חזק מאוד) מתחילה את כדור השלג אך אורח חיים מסוים (אכילה מרובה יחד עם חוסר פעילות) גורמים לכדור השלג לגדול עוד, בשלב זה מתווספת התנגודת שמחמירה את התסמונת המטבולית והאדם מדרדר לכדי סוכרת מסוג 2, שתוארה כ"קצה הקרחון הבולט מעל פני הים", כאשר מתחת לפני הים כל הסיבות שתוארו לעיל.

הסבר זה עדיין לא עונה על השאלה היסודית: "מהו המנגנון הישיר שגורם לכך שרקמות שונות מגיבות בצורה פחותה לאינסולין?" לשאלה זו מספר תשובות אפשריות:

תאוריית הגן הקמצן 
שכיחותה היתרה של סוכרת מסוג 2 באוכלוסיות שעברו תיעוש בתקופות יחסית מאוחרות הוביל לפיתוחה של תאוריה גנטית זו. התאוריה גורסת שבאוכלוסיות כאלה, שסבלו מחוסר מזון יחסי זמן רב, היה יתרון השרדותי למבנה גנטי שנוטה לחסוך אנרגיה ולאגרה בשומן. כאשר אוכלוסיות אלו נחשפו לתיעוש ולעושר חומרי המזון שזה הציע, אותו מבנה גנטי כעת מתפקד "יותר מדי טוב", כלומר אוגר ואוגר מעבר לצורך, וכך מופיעה הסוכרת. תאוריה זו מחוזקת על ידי תצפיות מסוימיות, לדוגמה העובדה שלאינדיאנים משבט פימה יש הימצאות סוכרת מסוג 2 של 50%. יתר על כן, בקרב בני שבט הפימה שנשארו במקסיקו - שם אורח החיים שלהם עדיין מצריך פעילות פיזית, אין שכיחות גבוהה של סוכרת כפי שיש אצל קרוביהם האמריקאים שבאריזונה.
תאוריית רעילות השומן 
לאנשים שמנים יש כמובן תאי שומן רבים. תאים אלה מפרישים הורמונים שונים בעלי השפעה שלילית על התגובתיות לאינסולין. תאוריה זו מחוזקת מאוד על ידי התצפית שהורדה במשקל היא הטיפול הטוב ביותר לסוכרת מסוג 2 (ובאופן טרגי, הקשה ביותר לביצוע).
תאוריית רעילות הגלוקוז 
עצם הרמות הגבוהות של גלוקוז בדם (שנוצרו מלכתחילה על ידי אכילה של מאכלים מרובי פחמימות או על ידי אחת מהסיבות האחרות לתנגודת לאינסולין) רעילות. רמות אלה גורמות תגובתיות מופחתת לאינסולין על ידי יצירת חומרים רעילים וגם הורגות תאי לבלב. בנוסף, הלבלב מנסה להוריד רמות אלה ומפריש אינסולין רב, הפרשה זו גורמת ל"תשישותו" והרס תאי הבטא שבו. זו הסיבה העיקרית מדוע חולים בסוכרת סוג 2 שבתחילה רמת האינסולין שלהם הייתה גבוהה והסתדרו ללא אינסולין, בשלב מאוחר יותר מציגים רמה נמוכה ונדרשים לאינסולין חיצוני.
תאוריית הפגם הקולטני 
תאוריה זו גורסת לקיומו של פגם כלשהו, שעדיין לא זוהה, בקולטן לאינסולין. חשוב להדגיש, לא נמצאה רמה נמוכה של קולטן זה בחולים, אך ייתכן שבתהליכים התוך תאיים המתעוררים עקב קליטת אינסולין על ידי הקולטן ישנה בעיה. בעיה זו היא האחראית על התגובתיות המופחתת.

 סוגים ספציפיים נוספים של סוכרת

קטגוריה זו כוללת בתוכה מיני סוגי סוכרת שלא נופלים בקטגוריות האחרות. דוגמאות אחדות:

Maturity Onset Diabetes Of the Young) MODY) 
שורה של מחלות גנטיות בעלות מאפיינים משותפים. כל המחלות כוללות בעיה גנטית הגורמת פגם בהפרשת אינסולין. הבעיות מגוונות ומשפיעות על תהליכים שונים במטבוליזם הסוכר. התורשה היא אוטוזומלית דומיננטית והמחלה מתבטאת תמיד בגיל מוקדם.
פגמים בקולטן לאינסולין 
פגמים נדירים וקשים בגן לקולטן לאינסולין. מאחר שלאינסולין תפקידים חיוניים רבים בגוף בנוסף לתפקידו במערכת הסוכר, לאנשים אלה פגמים רבים וקשים. בייחוד חשוב אינסולין כגורם גדילה תוך רחמי, לכן החולים כולם נולדים קטנים מאוד, עם מומים רבים.
סוכרת בעקבות זיהום 
מעט מאוד מקרים של סוכרת הם זיהומיים ב-100%, אך נגיפים שונים יכולים לתקוף את תאי הבטא ולהרסם.
תסמונות גנטיות הקשורות לסוכרת 
תסמונת דאון, פורפיריה, תסמונת טרנר, תסמונת קליינפלטר ועוד רבים נוספים, כולם קשורים לסוכרת.

 סוכרת הריונית

במהלך ההריון המבנה ההורמונלי של האישה עובר שינויים אדירים. שינויים שכאלה, בכל מצב מלבד הריון, היו גורמים תסמינים קשים מאוד לסובל מהם. האישה מתמודדת עם מצב זה באמצעות שורה של תגובות הסתגלות המאפשרות לה לעבור את ההריון עם מינימום הפרעות הורמונליות. למרות זאת, השינויים מרחיקי הלכת מהווים עומס אדיר על מערכת האינסולין. לצד תצרוכת סוכר מוגברת והשמנה מופרשים לדם האשה הורמונים רבים המתנגדים לאינסולין (כגון קורטיזול). מסיבה זו, הריון חושף בעיות קודמות שעד כה היו חסרות משמעות. לדוגמה, תנגודת אינסולין קלה, שעד כה הייתה תת-קלינית, הופכת לסוכרת לכל דבר עם העומס הנוסף שמוטל על תאי הבטא בהריון. 3% מהנשים ייפתחו סוכרת עם הכניסה להריון, מתוכן 40-60% ייפתחו סוכרת סוג 2 בהמשך חייהן, דבר המספק הוכחה נוספת לכך שהסוכרת ההריונית נבעה מבעיה קלה, שכעת, שנים אחר-כך, כבר החמירה וגורמת מחלה לבדה.

מאחר שסוכרת סוג 1 וסוכרת סוג 2 (שסוכרת הריונית היא למעשה מקרה פרטי שלה) הן הנפוצות ביותר, כל יתר המאמר יתייחס אליהן.

 תסמינים

התסמינים של הסוכרת קשורים לרמות הגבוהות של הסוכר בדם. כאשר ריכוז הסוכר בדם עולה מעל הרמה הנורמלית, הוא חודר לשתן, ואז הכליות מפרישות מים כדי למהול את כמויות הגלוקוז. ולכן תיסמנות ראשונה היא מתן עודף שתן. דבר העלול לגרום לצימאון מופרז, ולירידה במשקל ולתחושת רעב מופרז,הירידה במשקל נגרמת מפירוק של שומנים וחלבונים ולא בגלל שיש איבוד קלוריות בשתן. הירידה במשקל נפוצה בחולים בסוכרת נעורים ולא בסוכרת מבוגרים.

תסמינים נוספים טשטוש ראיה, נטייה לנמנום, בחילות, ירידה בסיבולת במהלך פעילות גופנית, ופגיעות לזיהומים.

סיבוכים

לכל הסוכרות משותף המצב של יתר גלוקוז בדם. יתר גלוקוז גורם בעיות בטווח הקצר ובטווח הארוך.

בעיות בטווח הקצר

שני מצבים עיקריים עלולים להתרחש בסוכרת כאשר רמות הסוכר יוצאות משליטה:

Diabetic Ketoacidosis) DKA) 
במצב זה, האופייני בעיקר לסוכרת סוג 1, מתרחש מעגל משוב חיובי הרסני שעלול להוביל למות החולה. המצב מתחיל בדרך-כלל מגורם עקה (סטרס) ראשוני, כגון מחלת חום. מחלה זו גורמת לשחרורם לדם של הורמונים שונים שמטרתם להעלות את רמות הסוכר ולהאיץ פירוק שומנים (קורטיזול, הורמון הגדילה, גלוקגון ואדרנלין). הורמונים אלה גורמים לכבד להאיץ קצב ייצור סוכר ולרקמות השומן לפרק את השומן שבהם. רקמות השומן מתפרקות בקצב אדיר וכתוצאה מכך חלקן לא עוברות חמצון מלא, הדבר גורם יצירת גופי קטון רבים (שבאופן רגיל, תפקידם להזין את המוח בעת רעב). גופי קטון אלה הם חומצות חזקות וגורמים לירידת הpH בדם (כלומר, חמצת). בנוסף, בגלל חוסר האינסולין המוחלט (כזכור, סוכרת סוג 1), אין יכולת להכניס את רמות הסוכר העולות לתאים. הגוף חש את הרעב המדומה ואת החמצת ומגיב בעוד הורמונים שמטרתם להעלות את רמת הסוכר (מאחר שזו התגובה היסודית של הגוף לעקה). זהו מצב חירום רפואי, הגורם לייבוש החולה, לשינויים מסוכנים במאזני המלחים (בעיקר אשלגן) ולחמצת מסכנת חיים. הטיפול הוא בנוזלים ואשלגן בטווח הקצר ואינסולין בהמשך.
Hyper Osmolar Syndrome 
מצב זה דומה מאוד לDKA אך נפוץ יותר בחולי סוכרת סוג 2. במצב זה אין יצירת גופי קטון מאחר שרמות האינסולין גבוהות מספיק כדי לדכא את יצירתם. עם זאת, רמות האינסולין נמוכות מדי מכדי לאפשר הכנסת גלוקוז לתאי שריר ושומן. התוצאה היא רעב של התאים שגורם לגוף להגיב בהורמוני רעב (אותם ארבעה הורמונים לעיל), הורמונים אלה גורמים לכבד לייצר סוכר רב (מחומרי מוצא ומגליקוגן) ולרמות הסוכר לעלות עוד ועוד. בסופו של דבר העלייה ברמות הסוכר גורמת לדם להפוך אוסמוטי מדי והחולה שוקע בקומה.

בעיות בטווח הארוך

רמות הסוכר הגבוהות גורמות, במנגנונים רבים וסבוכים, לשינוי בדפוסי זרימת הדם ובמבנה כלי הדם. הדבר גורם בעיות ברקמות שונות:

  • טרשת עורקים - רובד טרשתי מצטבר על דפנות העורקים, מקשיח אותם ואף חוסם אותם. בעורקים הקטנים הדפנות ניזוקים ועלולה להיות דליפת דם לרקמות. הטרשת עלולה לגרום למחלות לב, לשבץ, לנמק בכפות הידיים והרגליים, ואף לאימפוטנציה.
  • רשתית – סוכרת היא הגורם מספר אחת לעיוורון בעולם המערבי. רמות הסוכר הגבוהות גורמות להרס הרשתית ועיוות במבנה של כלי הדם בה.
  • כליה – סוכרת היא הגורם מספר אחת לאי-ספיקת כליות סופנית, בעיקר בעקבות סיבוך - סוכרת כלייתית' המאלצת את החולה לעבור דיאליזה. הנזק הוא ליחידה התפקודית של הכליה, הנפרון.
  • עצבים – סוכרת עלולה לגרום נזק לכל אחד ואחד מהעצבים בגוף הנמצאים מחוץ למערכת העצבים המרכזית, מכיוון שחילוף החומרים של הגלוקוז איננו תקין, ובשל אספקת דם הלקויה, נזק זה גורם לאבדן תחושה, תחושת עיקצוץ, שיתוק ופגם בתפקודים שונים של מערכת העצבים.
  • רגל – סוכרת היא הסיבה מספר אחת לכריתת רגל בעולם המערבי. ברגל סוכרתית מחזור הדם לעתים אינו טוב, העור יבש, ועלול להיות מצופה בקשקשים. זאת רגל בסיכון. הסיכון הוא להיווצרות פצע או כיב שאינו מחלים. אחד מהגורמים המגבירים את הסיכון, הוא העובדה שאצל חולי סוכרת רבים נפגעים עצבי תחושה ברגליים. במצב הזה, במקרה של פגיעה בכף הרגל, אין החולה מרגיש כי נפגע. הוא לא חש תחושות של כאב, חום או קור, הגורמות לאדם בעל תחושה תקינה לסגת מגירויים מזיקים. חולה סוכרת שידרוך על מסמר לא ירגיש זאת בחלק מהמקרים, וכך נוצרים יותר פצעים ברגליו. בנוסף לכך, גם כלי הדם בגפיים של חולי הסוכרת פגועים ולכן זרימת הדם לפצע ירודה ומגיע פחות חמצן. כמות מספקת של חמצן היא הכרחית להחלמה מהירה של הפצע. כמו כן, מגיעים פחות תאי דם לבנים, וגם זה מעכב את ריפוי הפצע. כתוצאה נוצרים יבלות וכיבים. בהמשך עלולים להתפתח זיהומים, דלקות ובצקת הרקמה, הגורמים הפרעה נוספת באספקת הדם וחוזר חלילה. לכן במקרים רבים אפילו פצעים פשוטים מזדהמים, ויכולים להתפתח לכיבים רציניים בכף הרגל ולנמקים.
  • דם - התפקוד של התאים הלבנים נפגם, מה שגורם לרגישות לזיהומים, במיוחד בדרכי השתן ובעור.

נזקים אלה נובעים מבעיות בזרימה בכלי הדם הקטנים. אך יש בעיות רבות גם בכלי הדם הגדולים, ולמעשה בעיות אלה הם גורם התמותה העיקרי בסוכרת מסוג 2. הבעיות כוללת התקפי לב, טרשת עורקים וחוסר אספקת חמצן לרקמות שונות.

בעיות אלה נגרמו כולן מרמות סוכר גבוהות, אך במהלך הטיפול, ובייחוד בהזרקת אינסולין, עלול החולה לגרום לעצמו מצב של היפוגליקמיה, כלומר, רמות נמוכות של גלוקוז בדם. על-פי הידע הנוכחי, היפוגליקמיה מסוכנת אך ורק בטווח הקצר, אך אין לזלזל, היפוגליקמיה קשה עלולה לגרום להתכווצויות (דמויות אפילפסיה), לקומה ולמוות. הסכנה הופכת חמורה יותר מאחר שהנזק לעצבים גורם לכך שחולי סוכרת לא חשים בהיפוגליקמיה ועלולים להגיע לרמות סוכר נמוכות מאוד, בלי לחוש דבר (Hypoglycemia Unawareness). לצערנו, ככל שהסוכר מאוזן טוב יותר, כמות מקרי ההיפוגליקמיה גבוהה יותר.

 

 סוכרת סמויה

סוכרת סמויה מהווה שלב מעבר מאדם בריא לאדם חולה סוכרת מסוג 2 (סוכרת מבוגרים). סוכרת סמויה או גבולית (IGT) הוא מצב שבו יש לאדם יכולת תקינה לייצור אינסולין בשגרה, אך קיימת אצלו מגבלה לייצר כמות גדולה ומהירה של אינסולין, ולכן בדיקת סוכרת רגילה לא תגלה ערכים יוצאי דופן ברמת הסוכר שבדם. על פי הסטטיסטיקות אצל כשליש מחולי הסוכרת הסמויה הסוכרת הסמויה תהפוך להיות לסוכרת גלויה בתוך עשר שנים, שליש ימשיך במצבו, ושליש יבריא ממנה. בדיקה שקיימת לצורך גילוי הסוכרת הסמויה היא בדיקת העמסת סוכר, שבה הנבדק צריך לשתות מים שמומסים בו כמויות גדולות של סוכר (בין 75 ל-100 גרם). הגורמים החשובים המשפיעים על הפיכת מצב סוכרת סמויה לגלויה הם: גיל, משקל עודף ודחק נפשי או גופני (סטרס).

 

 מניעה

בסוכרת סוג 1 הנגיף אשר גורם את השמדת תאי הבטא סמוי, ואינו ניתן לגילוי עד לאחר שהוא משמיד מספיק תאים שמפסיקים את פעילות האינסולין והמחלה מאובחנת. גילוי מוקדם של הסוכרת עדיף כדי למנוע פגיעה בכליות, מערכת הדם, ראייה וכו'. לעומת זאת שמירה על אורך חיים בריא ומשקל תקין יכולה בהחלט להקטין את הסיכויים לחלות בסוכרת סוג 2 ותורמת לאיזון רמת הסוכר בסוכרת בכלל.

 

 טיפול

 
זריקת גלוקגון לטיפול בהיפוגליקמיה חמורה. במצב של היפוגליקמיה קלה, יהיה די בצריכת סוכרים במאכל או משקה, או צריכת טבליות גלוקוז.

כמו ברוב המחלות המורכבות, גם סוכרת דורשת טיפול מורכב. טיפול תרופתי בלבד עשוי לא להצליח או לדרוש נטילת תרופות במינון גבוה יותר.

מילת המפתח בסוכרת היא איזון. שני מחקרים רחבי היקף (ה-DCCT בסוכרת סוג 1 וה-UKPDS בסוכרת סוג 2) הוכיחו שאיזון של רמות הסוכר מוריד את הסיכון לסיבוכים השונים בצורה דרמטית. בייחוד נכון הדבר לגבי הסיכונים המיקרווסקולריים (הקשורים לבעיות בכלי דם קטנים) כגון הנזק לרשתית, לכליה, לעצבים וכו'. עד לאחרונה נהוג היה לחשוב כי לעובדה זו אין סף, כלומר, ככל שרמות הסוכר נמוכות יותר, המצב טוב יותר, אולם לפי מחקר עדכני חולי סוכרת שרמות הסוכר שלהם נמוכות מאוד נמצאים בסיכון רב יותר מחולים אחרים, אשר רמות הסוכר שלהם מעט מעל המומלץ לאדם לא סכרתי. השאלה מהי רמת הסוכר המדויקת אשר אדם סכרתי צריך לשאוף אליה שנויה אם כן במחלוקת.

באופן שגרתי, המעקב אחרי איזון רמות הסוכר נעשה על-פי משתנה בודד: המוגלובין מסוכרר (HbA1c). חלבון זה נוצר כאשר גלוקוז נקשר באופן בלתי הפיך להמוגלובין בכדוריות הדם. ככל שרמות הסוכר גבוהות יותר, קישור זה מתרחש יותר. אורך חייה של כדורית דם הוא 120 יום; HbA1c משמש מדד מצוין לרמות הסוכר ב-3 החודשים האחרונים. המטרה היא רמת HbA1c הנמוכה מ-7%.

כאמור לעיל, איזון מוצלח יותר פירושו בדרך-כלל גם יותר מצבי היפוגליקמיה ולכן הטיפול הוא מאבק בלתי פוסק בין היפרגליקמיה להיפוגליקמיה. מאחר שרמות הסוכר תלויות מאוד באכילה ופעילות, יש להתאים לכל אדם טיפול על פי אורח חייו. הטיפול שונה בין המצבים השונים. בסוכרת סוג 1 אין כלל תאי בטא ולכן הטיפול מבוסס לחלוטין על אינסולין מבחוץ, בעוד שבסוכרת סוג 2 ישנם תאי בטא שעדיין מתפקדים ולכן ניתן לבסס את הטיפול על התפקוד השיירי הזה. עם זאת, ככל שנמשכת המחלה, נהרסים יותר תאי בטא ולכן גם חולי סוכרת סוג 2 מגיעים לעתים קרובות לטיפול באינסולין. כיום, רבים הקולות הקוראים לטיפול באינסולין בחולי סוכרת סוג 2 כבר בשלב הראשון.

טיפול באינסולין

החל מ-1921 יש אפשרות מבחינה רפואית לספק אינסולין חיצוני. בתחילה היה זה אינסולין שהופק מלבלבי בעלי-חיים, כיום מדובר על סוגים שונים של אינסולין סינתטי. למרות שמדובר למעשה באותו החומר הקיים בגוף, הטיפול החיצוני באינסולין לא מצליח לשמור על איזון סוכר באותה הרמה של האדם הבריא ודורש ניהול אורח חיים מאוד קפדני.

כדי להבין מדוע דבר זה מתרחש יש להבין את שתי הדרישות לאיזון סוכר תקין והם: מידע על רמת הסוכר בדם והוספה של אינסולין לדם המתאים בדיוק לרמת הסוכר במטרה להגיע לערכים הרצויים (שהם 70-100 מיליגרם לדציליטר בצום). הלבלב עושה את שתי הפעולות בצורה אידאלית, הוא חש את הסוכר כל הזמן ומפריש אינסולין בצורה מתמדת כך שרמתו תמיד מתאימה לצורך הגופני. החולים, לעומת זאת, מודדים סוכר מספר מסוים של פעמים ביום ועל פי המידע המתקבל ממדידות בדידות אלה מזריקים אינסולין. גורם שלילי נוסף הוא שהאינסולין המוזרק מוכנס מתחת לעור, ספיגתו ופינויו משם איטיים יחסית ותלויים במשתנים רבים (חום, פעילות וכו').

כיום ישנם פיתוחים מדעיים שמטרתם לשפר מצב זה. הראשון שבהם הוא אינסולינים סינתטיים בעלי תכונות שונות. רמות האינסולין בגוף התקין מורכבות ממרכיב בסיסי (בזאלי) השומר על רמה קבועה כל הזמן, ומרכיב "בולוסי" היוצר קפיצה ברמות אינסולין כאשר אנו אוכלים. כדי לחקות דבר זה פותחו כיום אינסולינים השומרים על רמה קבועה (לבמיר, לנטוס) ואינסולינים שרמתם עולה ויורדת בצורה מהירה מאוד (נובורפיד, הומולוג, אפידרה).

ההתפתחות הבאה הגיעה עם הצגתה של משאבת האינסולין. משאבה זו נישאת על האדם ומזריקה לגופו רמה קבועה של אינסולין. כאשר הוא אוכל הוא יכול להזריק כמות נוספת. מחקרים שונים הראו שמשאבה זו מספקת איזון סוכר טוב יותר וגם מעניקה לנושאיה יותר גמישות באורח החיים.

כעת המטרה היא לשפר את האספקט השני, מדידות הסוכר. המטרה היא לעבור ממדידות בדידות למדידה מתמדת שתעניק לחולה מידע בלתי פוסק של הרמות בדמו. כיום טכנולוגיה זו אינה מהימנה מספיק ויקרה מאוד אך פיתוחים מבטיחים נראים באופק.

המטרה הסופית היא "לסגור את המעגל". כאשר תתקיים מדידה מתמדת של רמות סוכר, יחד עם משאבה המזריקה אינסולין ישירות לדם, יהיה אפשרי למעשה ליצור לבלב מלאכותי שיחקה את הלבלב האמיתי באמצעות אלגוריתם אשר יתוכנת למכשיר. כיום הישג זה נראה עדיין רחוק.

] טיפול בתרופות

בסוכרת סוג 2 ניתן לנצל את התפקוד השיירי של תאי הבטא ולהימנע ממתן אינסולין חיצוני. הדבר נעשה במספר שיטות:

  • בחולי סוכרת סוג 2, הפרשת האינסולין היא בעלת תבנית שונה. במקום הפרשה מהירה וחזקה לאחר האוכל, האינסולין מופרש לאט יותר. כדי להתאים את רמות הסוכר לשינוי זה בהפרשת אינסולין פותחה תרופה שמעכבת את ספיגת הסוכר במעי (אקרבוז).
  • תאי הבטא הנותרים בלבלב צריכים להתמודד עם תנגודת לאינסולין ברקמות המטרה (כזכור, זה היסוד של סוכרת סוג 2). דרך אחת לעשות זאת היא באמצעות יותר אינסולין. יש כיום תרופות (סולפוניל-אוראה, רפגלינידים) ש"סוחטות" את הלבלב עוד ומעלות רמות אינסולין. אלה תרופות מסוכנות, עלולות לגרום היפוגליקמיה כמו אינסולין חיצוני. קיים חשש שהן גורמות הרס לאותם תאים מעטים שקיימים בעקבות פעולת "הסחיטה".
  • רמות האינסולין הנמוכות גורמות לכבד "לחשוב" שיש חוסר גלוקוז. הוא מגיב בפירוק גליקוגן וייצור סוכר מחומרי מוצא. ניתן לשתק פעילות זאת על ידי תרופות (גלוקופאז').
  • ניתן להתמודד ישירות עם הבעיה, אוונטייה (רוזיגליטזון) מוריד את התנגודת לאינסולין ב-75% מהחולים.

למרות כל האמור לעיל, הטיפול הטוב ביותר בסוכרת סוג 2, בייחוד בשלב הראשון של המחלה, הוא שינוי אורח חיים והרזיה. מחקרים שונים חוזרים ומראים שאפילו הורדה קטנה של מספר קילוגרמים ותוספת של פעילות גופנית לא אינטנסיבית, כגון הליכה, משפרות איזון סוכר בצורה דרמטית. אותם מחקרים מראים גם שזה הוא השינוי הקשה ביותר להשגה, על כן, כיום, מטילים את היהב על אינספור תרופות הנמצאות בפיתוח שמטרתן לתקוף את הבעיה בכל אחת מעשרות המטרות הפוטנציאליות המתוארות לעיל.

טיפול תזונתי

תזונה נכונה שומרת על איזון רמות הסוכר בדם ועל משקל נכון המשפר את יכולתו של הגוף לנצל את האינסולין.
עבור חולי סוכרת מסוג 1 או מסוג 2 המזריקים אינסולין
 

  • התאמת סך הפחמימות בארוחה לכמות יחידות האינסולין המוזרקות
  • התאמת שעת אכילת הפחמימות לשעת ההזרקה, יש להתחשב בסוג האינסולין המוזרק.
  • פיזור הפחמימות במהלך היום כתלות בהזרקות.
  • מניעת היפוגליקמיה, לדוגמה על ידי ארוחת לילה המכילה פחמימות מורכבות.
  • על מנת למנוע נזק לכליות יש להזהר מעודף חלבון בתפריט.
  • כאשר כבר קיים נזק כליתי - כמות החלבון בתפריט לא תעבור את המינימום ההכרחי (800 מ"ג חלבון לכל ק"ג משקל גוף)
  • הפחתת מינון האינסולין כתלות בזמן פעילות גופנית עצימה או הוספת פחמימות זמינות (על כל שעת פעילות אחת יש להוסיף 15 גרם פחמימות).

עבור חולי סוכרת מסוג 2 שלא מזריקים אינסולין או בעלי עודף משקל
 

  • מזונות עשירים בסיבים תזונתיים ובייחוד סיבים מסיסים ממתנים את העלייה ברמות הסוכר ותורמות לאיזון הרצוי, בנוסף, סיבים מסייעים לירידה במשקל היות שהם גורמים להרגשת שובע.
  • להימנע ממזון עשיר בפחמימות פשוטות (כמו ממתקים)
  • להימנע ממשקאות חריפים
  • להפחית מזונות עתירי שומן, בעיקר להפחית שומן רווי.

 

כבד

 

הכבד הוא איבר של בעלי חוליות ובהם בני האדם. זהו אחד האיברים החשובים ביותר בתהליך של חילוף החומרים. הכבד ממלא מספר תפקידים חיוניים לגוף ובהם ניטרול רעלים, אחסנת גליקוגן והכנת חלבוני הפלזמה.

 

הכבד האנושי

הכבד הוא הבלוטה הכבדה והגדולה ביותר בגוף. משקלו של הכבד האנושי כ- 1.6-1.4 קילוגרם, וצבעו הוא חום-אדמדם. הכבד נמצא בחלק העליון הימני של הבטן מעט מעל כיס המרה. הכבד מכיל 800-900 גרם דם ועשיר בכלי דם. הכבד מונח בחלק העליון של חלל הבטן, מתחת לסרעפת ומחולק לאונה ימנית גדולה הממלא את כל החלק העליון הימני של חלל הבטן ולאונה שמאלית קטנה יותר.

אל הכבד מגיע דם עשיר בחמצן מעורק הכבד. אך בניגוד לרוב אברי הגוף, אל הכבד מגיע גם וריד, ושמו וריד שער הכבד. וריד זה מגיע ישירות מהמעיים, כשהדם בו אמנם דל בחמצן, אך מכיל חומרי מזון שונים שנספגו במעי. החומרים הללו מעובדים בכבד ואחר כך יוצאים ממנו אל הגוף, או נשמרים בכבד. דם יוצא מהכבד דרך וריד הכבד.

לשטחה התחתון של האונה הימנית צמוד כיס המרה המאכלס בתוכו את נוזל המרה אותו מפריש הכבד.

 

 תפקידי הכבד

 

לכבד שלשה תפקידים עיקריים: וסקולרי, מטבולי והפרשתי.

מבחינה וסקולרית, הכבד מהווה "בנק דם" חשוב בגוף. בנוסף הוא מסנן את הדם, ומנטרל חומרים רעילים. על ידי פירוק החומר או על ידי קשירת מולקולה נוספת לחומר הרעיל וכך מבטל את ארסיותו. הוא גם מנקה את הדם מחיידקים, אנטיגנים ונוגדנים. הכבד מייצר חלבוני דם, ואחראי על ויסות רמתם של החלבונים בדם. הכבד גם מייצר תאי דם אדומים אצל העובר ובמבוגר נהרסים בו התאים הזקנים.

מבחינה מטבולית הכבד הוא איבר חשוב בעל פעילות מטבולית רבה ועל כן מכונה הוא "בית החרושת הכימי" של הגוף. רוב הגלוקוז המגיע ממערכת העיכול מתפלמר בכבד לרב-הסוכר גליקוגן. תאי הכבד מפרקים את הגליקוגן לחד-סוכרים בזמנים שבין הארוחות ובצום. כך מווסת הכבד את רמת הגלוקוז בדם ומבטיח אספקה קבועה של גלוקוז לתאים ולרקמות להפקת אנרגיה.
הכבד מייצר
שומנים ואוגר אותם (בנוסף לחומרים חיוניים נוספים כגון ויטמינים, חומצות אמינו וברזל). כמו כן, כאשר מתדלדלים מאגרי הגליקוגן והשומנים, מתרגם הכבד את החומצות האמיניות לחומצות שומניות להפקת אנרגיה.
הכבד
מסנתז את החלבוןאלבומין חלק מהגלובולנים, פיברינוגן ופרותרומבין לקרישת הדם.

מבחינה הפרשתית בכבד נוצרים מלחי המרה המסייעים בתחלוב (סוספנסיה) של השומנים ותהליך פירוקם ולתהליך של ספיגת ויטמינים. הכבד מפריש כל יום כליטר מיצי מרה. למיצי המרה תפקיד נוסף של סילוק רעלים בתוך הגוף עצמו.

 

מחלות הכבד

מרבית המחלות של הכבד מלוות בסימפטום הצהבת, שנגרם על ידי רמות גבוהות של בילירובין במערכת. הבילירובין נגרם כתוצאה מפירוק ההמוגלובין של תאי דם אדומים מתים, בדרך כלל הכבד מוריד את רמת הבילירובין בדם ומוציא אותו באמצעות כיס המרה.

מחלות כבד הנן:

  • הפטיטיס (Hepatitis) - נגרמת על ידי נגיפים שונים שיוצרים דלקות בכבד
  • שחמת הכבד (Cirrhosis) - נגרמת על ידי הרס הרקמות של הכבד, דבר הגורם להפרעה בזרימת הדם אל תאי הכבד ושיבוש פעילות הכבד
  • סרטן בכבד
  • התרחבות הכבד

 

לב האדם


לב האדם הוא איבר חלול ושרירי שמטרתו היא להזרים את הדם דרך כלי הדם וזאת תוך התכווצויות חוזרות ונשנות. ללב חשיבות גדולה ביותר בשמירה על חיי הגוף, והפסקת פעולתו למספר דקות ומעלה תגרום בדרך כלל למוות, מכאן חשיבותו הרבה בפיזיולוגיה, ברפואה, במחקר ובתרבות.

 

 מיקום ותפקוד

מסלול זרימתו של הדם בפעימה אחת, התכווצות הלב ולאחריה הרפייתו, תחילה הדם יוצא מהלב ולאחר מכן הוא נכנס ללב
זרימת הדם בעת התכווצות הלב (מימין), ממעבר הדם דרך המסתמים הירחיים
(בין החדרים לעורקים) עד יציאתו מתוך הלב, ובעת
הרפיית הלב (משמאל),
מכניסת הדם לתוך הלב עד מעברו דרך המסתמים הצניפיים (בין הפרוזדורים לחדרים).

לב האדם הוא איבר שרירי חלול, חרוטי מעט בצורתו וממוקם בצורה אלכסונית במרכז בית החזה. בסיס החרוט פונה לכיוון העליון של בית החזה ומעט אחורה, קודקוד החרוט (Apex) נמצא בגובה המרווח הבין-צלעי החמישי ופונה קדימה, למטה ושמאלה. לב ממוצע של מבוגר קטן מעט משני אגרופים של אותו אדם. משקלו 300-350 גרם. גבולו העליון עובר בקו אופקי מאחורי עצם החזה (הסטרנום) ברמת צלע מספר 2 וגבולו התחתון - בין צלעות 5 ל-6.

הלב מתכווץ ומזרים את הדם שבתוכו, הוא מתרפה לאחר שרוב הדם יצא ממנו ובזמן שהלב רפוי הדם נכנס לתוכו. התכווצות הלב מכונה סיסטולה (systole) והרפיית הלב מכונה דיאסטולה (diastole). פעולות התכווצות הלב והרפייתו נקראות יחד פעימה. בכל פעימה מזרים הלב 60 - 100 סמ"ק דם, או 7000 - 9000 ליטר דם ביממה בזמן מנוחה. הלב מצוי בחלל בית החזה הקרוי גם מדיאסטינום (mediastinum) ומאחורי עצם החזה.

הלב מתפקד כמשאבה שלתוכה נאסף דם והיא דוחפת אותו הלאה לתוך העורקים. הלב אוסף דם עני בחמצן מכל הגוף לחלקו הימני ומזרים אותו לריאות ששם הדם פולט פחמן דו-חמצני וקולט חמצן, לאחר מכן נאסף הדם המועשר בחמצן מהריאות לתוך חלקו השמאלי של הלב וזה מזרים אותו לכל רקמות הגוף.

 

מבנה הלב

הלב מחולק לצד ימין וצד שמאל. כל צד מורכב מחדר (ventricle) ומעליה (או פרוזדור; atrium); בסך-הכל, שני חדרים ושתי עליות. דופן הלב בנוי משריר ייחודי לו הקרוי שריר הלב (myocardium). ראו גם: רקמות הלב.

חוד הלב (apex) מצוי בצד שמאל ובו סיבים עיצביים החשובים לפעילות החשמלית של הלב. חדר שמאל הוא הגדול ביותר והעבה ביותר משום שהוא מזרים דם לכל חלקי הגוף, דבר המצריך התכווצות מכנית חזקה מאוד התלויה בדחף חשמלי.

בין צד שמאל לצד ימין של הלב מפרידה מחיצה (septum), שתפקידה למנוע התערבבות של דם עשיר בחמצן בצד שמאל עם דם עשיר בפחמן דו-חמצני בצד ימין.

בין הפרוזדורים לחדרים ובין החדרים לעורקים היוצאים מהלב (עורק הריאה ואב העורקים) מצויים מסתמי הלב. המסתמים שבין הפרוזדורים לחדרים קרוים מסתמים צניפיים מכיוון שהם בנויים מצניפים אשר עשויים מרקמה סיבית ונראים כמו עלים של מצנח. הצניפים מחוברים בעזרת רשת סיבית לשרירים הפפילרים (פטמתיים). המסתם שנמצא בין הפרוזדור הימני לחדר הימני נקרא המסתם התלת-צניפי (tricuspid valve) כיוון שהוא בנוי משלושה צניפים. המסתם שנמצא בין הפרוזדור השמאלי לחדר השמאלי נקרא המסתם הדו-צניפי כיוון שהוא בנוי משני צניפים; מסתם זה נקרא גם המסתם המיטרלי (mitral valve), המזכיר בצורתו את המגבעת הרשמית של האפיפיור (miter). מסתמי הלב שנמצאים בין החדרים לעורקים נקראים מסתמים ירחיים (semilunar valves) מכיוון שלשלושת הצניפים המרכיבים אותם יש צורה של ירח. הם מצויים בבסיס העורקים היוצאים מהלב ויוצרים שם שקע שנקרא סינוס. המסתם שנמצא בין חדר ימין לעורק הריאה נקרא מסתם עורק הריאה (pulmonary valve). המסתם שנמצא בין חדר שמאל לאבי העורקים נקרא מסתם אב העורקים (aortic valve). מסתמים אלו נמצאים רק בחלק העליון של החדרים. שרירים הנקראים השרירים הפפילריים (papillary muscles) מונעים מהצניפים להישאב לתוך חלל הפרוזדור בזמן כיווץ הלב ובכך מונעים פתיחה של מסתמי הלב וחזרה של דם. אין מסתמים בין הורידים לפרוזדורים מכיוון שלאורך כל וריד קיימים מסתמים שמונעים חזרה של דם אחורה וכך גם מונעים חזרה של דם מהפרוזדורים לוורידים. אוושה היא בעיה בסגירת מסתמי הלב שניתנת לאבחנה על ידי האזנה ללב בעזרת סטטוסקופ.

במקרים מאוד נדירים הלב נמצא בצד ימין של הגוף. התופעה נקראת dextrocardia בשפה הרפואית.

 

 אספקת הדם אל הלב

דופן הלב עבה מכדי לספוג את חומרי המזון והחמצן העוברים דרך חללי הלב ולכן הוא זקוק לעורקים, ורידים ונימי דם שיספקו לו הזנה. העורקים הכליליים (קורונריים; coronary arteries) מספקים דם לשריר הלב עצמו. מוצא העורקים הכליליים הוא בסינוסים של הצניפים הירחיים (לונריים) שבבסיס אב העורקים ובמסתם אב העורקים. מקור השם "coronary" הוא מהמילה corona שמשמעותה כתר, ובעברית: כליליים, מהמילה כליל או כתר, והם קרויים כך מכיוון שהם מכתרים ומקיפים את הלב. קיימים שני עורקים כליליים ראשיים:

  • העורק הכלילי הימני מתחיל בסינוס שנמצא מעל הצניף הירחי הימני של מסתם אב העורקים, ובהמשכו מתפצל העורק הכלילי השולי הימני (right marginal artery - RMA).
  • העורק הכלילי השמאלי מתחיל בסינוס שנמצא מעל הצניף הירחי השמאלי של מסתם אב העורקים, ומתפצל לעורק הכותר (circumflex) ולעורק השמאלי הקדמי היורד (left anterior decending- LAD).

הוורידים המנקזים את הלב נקראים ורידי הלב. קיימים שלושה ורידי לב המתנקזים לווריד אחד גדול יותר, שנקרא הסינוס הקורונרי ונמצא בחלק האחורי של דופן הפרוזדור הימני של הלב. וריד זה מזרים את הדם הוורידי ישירות אל תוך חלל הפרוזדור הימני ומתערבב יחד עם הדם הוורידי שמגיע מכל הגוף אל הפרוזדור הימני. שלושת ורידי הלב הקיימים: קטן, בינוני וגדול.

 עורקי הלב

עורקי הלב הם העורקים המספקים דם לשריר הלב עצמו והם קרויים עורקים כליליים. הם יוצאים מאבי העורקים, המוביל את הדם המחומצן לכל הגוף, בסמוך למוצא שלו מהלב, ומתחלקים למערכת השמאלית והמערכת הימנית.

המערכת השמאלית מתחילה בעורק הכלילי השמאלי, שמתפצל לעורק השמאלי הקדמי היורד ולעורק הכותר. העורק השמאלי הקדמי היורד מתפצל לעורקיקים קטנים יותר - אלכסוניים (דיאגונאלים) ומחיצתיים (ספטאלים). העורק השמאלי הקדמי היורד מזין את החלק הקדמי והצידי של החדר השמאלי ואת המחיצה שבין החדרים. עורק הכותר מתפצל לעורקיקים משניים (מארג'ינאליים), שבאמצעותם מוזנים החלק הצידי והאחורי, והדומיננטיים מביניהם מזינים גם חלק מהדופן התחתונה של החדר השמאלי.

המערכת הימנית מורכבת מעורק אחד, העורק הכלילי (קורונארי) הימני, שמתפצל גם הוא לעורקיקים מרג'ינאליים, דרכם הוא מזין את החדר הימני, את מערכת ההולכה החשמלית של הלב (SA node + AV node), את הדופן התחתונה של החדר השמאלי וכן את העלייה הימנית. העלייה השמאלית מוזנת על ידי ענפים מהמערכת השמאלית של העורקים הכליליים.

 

 מחלת לב איסכמית

הלב כאמור ניזון מכלי דם קטנים שנקראים העורקים הכליליים. מחלת טרשת העורקים (אתרוסקלרוזיס) פוגעת עם הגיל בעורקים אלו ובעקר כאשר קיימים "גורמי סיכון" (גורמים תורשתיים, עישון, לחץ דם, יתר כולסטרול וסכרת). מחלת לב כלילית שנובעת מפגיעה כזו יכולה להתבטא במספר צורות:

  1. ללא תסמינים בו העורקים מוצרים או פגועים אך האדם חש ומתפקד כרגיל.
  2. מצב של חסימה חלקית באחד או יותר מהעורקים הכליליים, כך שבעת מאמץ יש אי ספיקה של אותו עורק וחלק מהלב אינו מקבל אספקת דם מתאימה- מצב זה נקרא אנגינה פקטוריס על שם התסמין אותו חש בדרך כלל האדם- כאב במרכז החזה בעת מאמץ.

לא תמיד התסמין הוא כאב, לעתים קוצר נשימה או חולשה במאמץ הם התסמינים של חסימה חלקית באחד העורקים הכליליים.

  1. התקפי לב (אוטם בשריר הלב, אינפרקט, שבץ לבבי) הם תוצאה של חסימה מלאה פתאומית של אחד מהעורקים הכליליים. מיקום או גודל ההתקף מושפע ממקום החסימה של העורק.
  2. אי ספיקת לב- לאחר התקפי לב או בנוכחות הצרות המשפיעה על תפקוד הלב, בו נצברים בגוף נוזלים ומופיעות בצקות, קוצר נשימה בשל נוכחות נושלים בריאות, ועוד.

הטיפולים המקובלים היום להצרויות חלקיות (אנגינה פקטוריס) לב הם טיפול תרופתי להשפעה על גורמי הסיכון, טיפול תרופתי להקלת העומס על שריר הלב ולהרחבת כלי הדם הכליליים, וצנתור עורקי לב ופתיחה על ידי בלון והנחת סטנט "קפיץ". אם צנתור אבחנתי מדגים חסימה שלא ניתנת לפתרון באמצעות טיפול צנתורי (PTCA - percutaneous transluminal coronary angioplasty), או-אז הטיפול המקובל הוא ניתוח מעקפים (CABG - coronary artery bypass grafting). במקרה של התקף לב, הטיפול כולל נסיון פתיחה של העורק הכלילי החסום על ידי תרופה ממסת קריש או על ידי צנטור דחוף, ותוך כדי ובהמשך טיפול במספר תרופות המעודדות המסת הקריש, הגנה על הלב, וטיפול בגורמי הסיכון לטרשת העורקים.

גורמי סיכון אשר מזרזים התקדמותה של מחלת לב כלילית הם עישון; גיל; העדר פעילות גופנית; מין (גברים בסיכון גבוה יותר מנשים); תורשה; משקל עודף; תזונה ורמות שומנים גבוהות בדם (רמות גבוהות של כולסטרול ו-LDL ורמה נמוכה של HDL); סוכרת; יתר לחץ דם (יל"ד); רמת הומוציסטאין גבוהה, טיפולים כימותרפיים והקרנות באזור החזה ועוד.

 

 העיצבוב של הלב

בלב מתבצעות שתי פעילויות שונות:

  • פעילות מכנית שכוללת את התכווצות והרפיית הלב.
  • פעילות חשמלית שכוללת את הפיקוח על כיווץ מכני מסודר ומסונכרן של שריר הלב על ידי אותות חשמליים.

שתי הפעילויות תלויות אחת בשנייה ולכן אם הלב לא יקבל אנרגיה ומזון, הפעילות המכנית תיחלש או תיפסק ובעקבותיה הפעילות החשמלית תהיה לא תקינה. כמו כן, אם יש הפרעה בפעילות החשמלית, תהיה הפרעה בפעילות המכנית.

שריר הלב, כמו כל שריר בגוף האדם, מתכווץ ברגע שמגיע אליו אות חשמלי ונרפה ברגע שאות זה נפסק. שריר הלב בדומה לתאי שריר אחרים בגוף מסוגל להוליך חשמל לתאים שכנים ולעורר גם בהם התכווצות. בניגוד לשאר תאי השריר בגוף, שריר הלב מסוגל ליצור אות חשמלי ללא גירוי מבחוץ, יכולת זו נקראת פוטנציאל פעולה. בשל היכולת החשמלית של תאי שריר הלב, כל תא כזה מסוגל ליצור אות חשמלי הנע בין כל שאר התאים, תוך כדי העברת הזרם החשמלי תאי הלב מתכווצים.

בלב קיים קוצב ראשי הקרוי Sinus Atrial Node. קוצב זה ממוקם בחלק העליון של פרוזדור ימין והוא זה שנותן את קצב הלב התקין, כ 60-100 פעימות בדקה, והוא למעשה מתחיל את שרשרת ההולכה החשמלית בפקודה להתכווצות הפרוזדורים.

האות החשמלי שניתן מהסינוס עוטף את כל הפרוזדורים אך אינו מגיע לחדרים. הוא נעצר עקב הצורך להמתין בין כיווץ הפרוזדורים לכיווץ חדרים ולשם כך ישנו קוצב נוסף הקרוי Atrio Ventricular Node אשר ממוקם בין הפרוזדורים לחדרים ומכאן גם שמו. קוצב זה מחזיק את הדחף החשמלי 0.2-0.12 שניות בטרם הוא משגר דחף חשמלי נוסף להתכווצות החדרים. במידה והקוצב הראשי אינו מתפקד קוצב זה יכול להפיק קצב של כ40-60 בדקה כפעולת גיבוי.

מכיוון שהמסתמים המובילים דם מהלב אל הגוף נמצאים בחלק העליון של כל חדר, קיימים סיבים הקרוים סיבי היס (Bundle of His) שתפקידם הוא לכווץ את החדרים מלמטה למעלה ומעבירים את הזרם החשמלי ללא כיווץ החדרים.

קיימים סיבים הקרוים סיבי פורקיניה (Purkinje Fibers) שתפקידם הוא להעביר את הזרם החשמלי לאורך שריר הלב על מנת שהזרם יגיע בצורה מסודרת לכל דפנות הלב כאשר האות החשמלי שמגיע מהם מתפזר לתוך עובי שריר הלב.

אם יש כשל לבבי, גם סיבי פורקיניה מסוגלים לייצר קצב משלהם שהוא בין 20 - 40 בדקה - זאת רק כאשר הקוצבים אינם פועלים.

 

 ויסות פעימות הלב

במהלך פעילותו מתכווץ הלב אין ספור פעמים, קצב פעימות הלב נקבע על ידי רקמה הנמצאת במעטפת הלב המשחררת זרמים חשמליים הגורמים לו להתכווץ. למעשה מדובר בשני מוקדים המשחררים זרמי חשמל: אחד חלש יותר בסמוך לפרוזדורי הלב ואחד חזק יותר בחדרים התחתונים. הסיבה לכך היא שבמהלך התכווצות הלב מתכווצים קודם הפרוזדורים הדוחפים את הדם לחדרים ומספר אלפיות שנייה מאוחר יותר מתכווצים החדרים ומזרימים את הדם לגוף כולו. לכן כאשר אדם עוסק בפעילות גופנית ניתן להרגיש את הלב פועם בחוזקה ובמהירות. על ידי אימון גופני ניתן להגדיל את תפוקת הלב (כלומר את כמות הדם שהוא מזרים בפעימה) וכך עם הזמן מאמץ הלב יופחת. ככל שתפוקת הלב גדולה יותר כך מתאפשרת ללב מנוחה רבה יותר ומכאן ניתן ללמוד על חשיבות האימון הגופני לבריאות הלב.

קצב האותות החשמליים נקבע על ידי הורמונים שאותם משחרר הגוף אל זרם הדם. בזמן פעילות גופנית למשל משחרר הלב הורמונים הגורמים לו להתכווץ מספר פעמים רב יותר, כדי לספק לשרירים את החמצן לו הם זקוקים בזמן מאמץ. לעתים פועם הלב בעוצמה גם כאשר מתרגשים או פוחדים, תופעה שנגרמת בשל שחרור של הורמון בשם אדרנלין שחלק מהשפעותיו הן הגברת קצב פעימות הלב. ישנם אנשים שהקוצב הטבעי בגופם אינו מתפקד כראוי והם נדרשים להשתיל קוצב לב מלאכותי שמתזמן את התכווצויות לבם

 

 

 

 העין

אופן פעולתה של העין

עקרון הפעולה של העין מכונה העיקרון הפוטוכימי. בתחתית הפוטורצפטורים נמצאת הלמלה, ובה מספר רב של מולקולות רגישות לאור, מרביתן משתייכות לקבוצת החומרים הקרויים צבענים (או פוטו־פיגמנטים בלעז). פגיעה של פוטונים (חלקיקי אור) במולקולות אלו גורמת להן לשינויים כימיים הכרוכים בשחרור אנרגיה, ואלה אמורים לגרום לגירויים עצביים. בכל עין ישנם פוטורצפטורים המכונים "תאי אור" (On Cells), ופוטורצפטורים המכונים "תאי סגור" (Off Cells). תאים אלה הם בעצם תאי עצב (נוירונים), השונים משאר תאי העצב בגוף בעובדה שיש בהם גוף מיוחד ובו מספר שכבות של צבען הלוכד פוטונים. כשתאי האור קולטים פוטונים, הם פולטים אנרגיה המועברת בצורת דופק עצבי אל מרכז הראייה במערכת העצבים המרכזית. תאי הסגור, לעומת זאת, פולטים אנרגיה כל עוד ישנו חושך. אך כאשר פוגעת בהן קרן אור, הם מפסיקים לפלוט אנרגיה. בעזרת שני סוגי התאים, יכול המוח לייצר תמונה מאורגנת של אור וחושך על שדה הראייה.

מאחר והעין האנושית יוצרת דמות באמצעות עדשה מרכזת, מתקבלת על הרשתיתדמות ממשית והפוכה, שמגיעה כך למוח דרך עצב הראייה והמוח יוצר ממנה תפיסה של דמות ישרה, בתהליך שמעורבים בו מנגנונים נוספים, כמו זה של חוש שיווי-המשקל. תינוקות עד סמוך לגיל שנה אכן חווים תמונת עולם מהופכת, משום שמרכז העיבוד המתאים במוח עדיין אינו מפותח דיו. גם ניסויים שנערכו בבוגרים באמצעות משקפיים מהפכי דמות הומחשה פעילותו של מרכז כזה - לאחר תקופת הסתגלות של כשבועיים, חזרו המשתתפים בניסוי, לראות כרגיל. יתר על כן, גם לאחר הסרת משקפיים אלה, הם שוב ראו במהופך, עד לתקופת הסתגלות נוספת.

העין היא איבר המזהה גליאור ומשמשת על ידי כך לראייה. כמעט לכל בעלי החיים יש עיניים. גם לאלה החיים דרך קבע בסביבות נטולות אור, כמו מעמקי הים או מחילות באדמה, יש עיניים, אולם לרוב הן פשוטות ומנוונות.

לפי תיאורית האבולוציה, עיניים פרימיטיביות הופיעו עוד לפני התפתחות אורגניזמים רב־תאיים. בקדמת מושבות תאים מסוג כדורונים קיימים תאים בעלי פיגמנט רגיש לאור במיוחד, שכנראה שימש בתור סוג של עין למושבה.

עיניים פשוטות ביותר מעבירות למוחמידע על מידת התאורה של הסביבה. עיניים מפותחות יותר מאפשרות לבעל החיים יכולת ראייה. לחרקים ולבעלי חיים אחרים יש עיניים המורכבות ממספר מבנים והתמונה שאותה הם רואים מורכבת חלקים חלקים (לא מספר תמונות כמו שנהוג לחשוב).

עיניהם של חלק גדול ממיני הטורפים - בכללם האדם - ממוקמות בקדמת הראש, כדי לאפשר התמקדות בטרף. זאת בניגוד למינים רבים של בעלי חיים נטרפים, שעיניהם ממוקמות בצדי הראש, כדי לאפשר שדה ראייה גדול ככל האפשר שיסייע בהבחנה בטורפים מתקרבים.

אצל מרית היתנים, ואף במספר מינים של רכיכות, תפקוד העין מבוסס על כניסה ומיקוד של קרני אור על שכבת קולטנים רגישים הקרויים פוטורצפטורים המצויים ברשתית ואשר מתמחים בהמרת קרני אור לאנרגיה כימית המחוללת אותות חשמליים. אותו גירוי חשמלי באמצעות עצב הראייה לאונה האחורית של המוח ושם מתבצע פיענוח האותות החשמליים לכדי מייצג עכשווי של האזור בו מתבונן בעל החיים. ככלל, לעיניים מסוג זה מבנה כדורי- שצורתו נשמרת הודות לחומר דמוי ג'ל (גוף זגוגיתי - Vitreous Humor) הממלא את מרבית נפחה של העין- עדשה הממקדת את קרני האור וקשתית השולטת בעוצמת האור החודר לעין. בעינייהם של רכיכות מסוג Cephalopoda, דגים, דו-חיים ונחשים ישנן עדשות מקובעות ומיקוד האור מתבצע באופן טלסקופי, באופן המזכיר את פעולת עדשת מצלמה.

עיניים מורכבות (compound eyes), האופייניות בעיקר למשפחת פרוקי הרגליים (שם מדעי: Arthropoda), בנויות ממספר רב של יחידות ראייה (או "עיניות") כאשר כל יחידת ראייה מתפקדת כיחידה עצמאית הקולטת קרני אור, ממקדת אותן באמצעות עדשה על שכבת התאים הפוטורצפטורים ומשם מועבר המידע לאזור הרלוונטי במערכת העצבים. בניגוד לתפיסה הרווחת, כל יחידת ראייה מכסה רק זווית קטנה משדה הראייה הכללי ולא מספקת מספר רב של תמונות זהות. חדות והיקף שדה הראייה במשפחת פרוקי הרגליים נקבעים על פי מספר יחידות הראייה הקיימות והאופן בו הן מסודרות. בעיניהם של מינים מסוימים ישנן עד כ-28,000 יחידות ראייה, אשר מסוגלות להעניק שדה ראייה של 360 מעלות.

כמו כן יכולים מרבית החרקים לראות אף בתחום העל-סגול הנעלם מעיני בני האדם. יכולת זו מסבירה מדוע פרחים התלויים בחרקים להאבקה צבועים בצבעי על-סגול עזים המושכים את החרקים אל מיקומו של הצוף החבוי בפרח. למספר מינים במשפחת פרוקי הרגליים, בכלל זה אלו מסדרת הכנף-מניפתיים (שם מדעי: Strepsiptera), ישנן עיניים מורכבות הבנויות ממספר שכבות כל אחת (כאשר לכל יחידה רשתית משלה) היוצרות ראייה רב-תמונתית. באופן זה, בו כל עינית מתבוננת בזווית שונה, מתלכדת לכדי ראייה תמונה בזווית רחבה ובחדות גבוהה מאוד. עיניים מורכבות מצטיינות אף בזיהוי תנועה. הזבוב, לדוגמה, מזהה תנועה פי חמישה עשר טוב יותר מבני האדם.

חסילון מנטיס (Mentis Shrimp), בעל יכולת עיבוד היפר-ספקטרלית, נחשב כבעל יכולת ראיית צבע המורכבת ביותר בעולם החי. הטרילוביטים, מחלקת פרוקיי רגליים שהתקיימה בעידן הפאליאוזואיקון, היו בעליי עיניים מורכבת ייחודיות אשר עדשותיהן היו מבוססות קלציט. בכך היו שונים הם משאר פרוקיי הרגליים אשר להם עיניים רכות בדרך-כלל. מספרן של העדשות מעין לעין היה מגוון. לטרילוביטים מסוימים הייתה עדשה אחת בלבד בכל עין ואצל אחרים נאמד מספר זה בכמה אלפים.

את כמה מהעיניים הפשוטות ביותר בעולם החי ניתן למצוא בבעלי חיים כדוגמת השבלולים, אשר אינם מסוגלים באמת "לראות" בהיבט המעשי. על-אף שהם מצוידים בתאים מסוג קולטני-אור, המחסור בעדשה או בכל אמצעי אחר לשבירת ומיקוד קרני האור והיכולת לעבד מידע מורכב לכדי תמונה לא מאפשר להם יותר מאשר להבדיל בין סביבה מוארת לחשוכה. אך מידע זה הוא כל הנחוץ להם על מנת להתרחק מחשיפה לאור שמש חזק המסוכן עבורם.

התפתחות אבולוציונית של העין

המקור המשותף לכלל העיניים בעולם החי מבוסס על מספר מאפיינים גנטיים ואנטומיים שניתן למצוא בכל סוגי העיניים; במילים אחרות, חרף המגוון האדיר בסוגיי העיניים שניתן לזהות בממלכת החי, מקורן של כולן באותה עין-קדומה שהתפתחה לפני כ-540 מיליון שנים בקירוב. על-פי הערכת המדענים, קצב התפתחות העין נמשך על-פני מספר מיליוני שנים בלבד - פרק זמן קצר במונחים אבולוציונים - שכן בע"ח הטורף הראשון שהגיע לכדי כלל ראייה הצית מעין "מירוץ חימוש" ביולוגי. בע"ח ניצודים וטורפים "נאלצו" להדביק ואף להשיג את הפער כמה שיותר מהר ע"מ לזכות בייתרון הישרדותי והמגוון הנוכחי הרחב של סוגיי ותת-סוגיי העיניים שהתפתחו במקביל הינו פועל יוצא של אותו מירוץ חימוש ביולוגי. עינייהם של בעלי-חיים שונים התפתחו על פי צרכיהם המיוחדים. עיניהן של ציפורים טורפות הינן בעלות חדות ראייה גבוהה ביותר בהשוואה לבני אדם וחלקן אף מסוגלות לראות אל תחום העל-סגול. עיניהם של חולייתנים ורכיכות משמשות כדוגמה להתפתחות אבולוציונית מקבילה, וזאת למרות מקורן המשותף.

העיניים הקדומות ביותר בממלכת החי היו עשויות מעין טלאים-טלאים של שכבות קולטני-אור (פוטורצפטורים) אשר דמו בהתפתחותם לאלו של קולטני הריח באף וקולטני הטעם בפה. אותן עיניים קדומות יכלו להבחין בין סביבה מוארת לסביבה חשוכה בלבד, מבלי כל יכולת לזהות את כיוון ומקור האור. עם הזמן התפתחה לה מעין גומחה המתמחה באיתור תנועה על ידי ניצול הזווית שבה פגעו קרני האור על מנת לזהות את המקור. אותה גומחה המשיכה והתפתחה עם השנים, פתח החשיפה לאור הצטמצם ומספר קולטני-האור עלה - מה שייצר מעין מבנה המזכיר לִשְכָה אֲפֵלָה (קמרה אובסקורה) שאיפשרה זיהוי צורות עמומות.

צמיחתה של שכבה תאית דקה ושקופה על-פני הפתח הקדמי, אשר שימשה במקור כשכבה מגוננת על שכבת קולטני-האור, אפשרה חלוקה והפרדה של לשכות העין השונות, התפתחות של הנוזלים המימיי והזגוגיתי, הגנה מפניי קרינה מזיקה, אפשרה אופטימיזציה של יכולות סינון ספקטרום הצבעיים, שיפרה באופן משמעותי את מקדם השבירה של העין ואת פעולתה של העין בסביבה חוץ-מימית. אותה שכבת תאים מגינה התפצלה בשלב מסוים לשתי שכבות ושאפשרה זווית ראייה רחבה יותר ורזולוציה חדה יותר. אותה שכבת תאים המשיכה להתעבות באופן הדרגתי עם הזמן ואצל מרבית בע"ח התווסף לה חלבון הקריסטלין השקוף.

הפער שבין שתי רקמות התאים תרם ליצירת עדשה קמורה דו-צדדית שהינה מבנה אידאלי ליצירת מקדם שבירה נורמאלי. במקביל ובנפרד התפתחו שתי שכבות תאים נוספות, אחת שקופה והשניה אטומה: הקרנית והקשתית, בהתאמה. הפיצול בין אותן שכבות תרם להיווצרות של נוזל מיימי שקוף (Aqueous Humor) אשר מזין את העדשה והקרנית ומפנה חומרי פסולת.

 

מבנה גלגל העין האנושי

 

חלקים עיקריים

תרשים סכמטי של חלקי העין
עין אנושית - איור
הרשתית.
העיגול הלבן הינו הדיסקית ("הכתם העיוור")
  •  
    לובן העין Sclera - זוהי השכבה החיצונית ביותר של גלגל העין המשמשת כמעין מעטפת של האיבר. מנוקבת בחלקה האחורי על ידי הסיב האופטי וכלי הדם של הרשתית. לובן העין בנוי מסיבי קולגן שרק גודלם ואופן סידורם מבדיל בינו לבין הקרנית השקופה.
  •  
    הקרנית Cornea - זוהי שכבה שקופה ודקה הבנויה מחמש שכבות. תפקידה לשבור ולאסוף את קרני האור הנכנסות לעין כדי שימוקדו על ידי העדשה ויפלו על הרשתית בצורה מושלמת. טיפולי לייזר לתיקון הראייה מבוצעים על הקרנית על ידי שיופה. תפקוד הקרנית יכול להפגע, בין היתר, ממחלת הקרטוקונוס.
  •  
    הקשתית Iris - נמצאת מאחורי הקרנית. הקשתית הינה טבעת של שרירים, ובמרכזה נמצא חור האישון (הדומה לצמצם המצלמה). תפקיד הקשתית הוא לשלוט בכמות האור שנכנס לעין. היא עושה זאת על ידי התכווצות והתרפות - כשהקשתית מתכווצת האישון קטן, ולעין מגיעה כמות קטנה יותר של אור. הקשתית מקנה לעין את צבעה.
  •  
    האישון Pupil - כאמור, אישון העין הוא למעשה חור במרכז הקשתית המאפשר מעבר אור לכיוון הרשתית דרך העדשה.
    האישון מתכווץ ומתרחב בעזרת שרירים הנמצאים בקשתית כדי להתאים את כמות האור העוברת דרכו אל הרשתית. כאשר כמות האור קטנה - האישון מתרחב בניסיון לקלוט כמות גדולה יותר של קרני אור, וכאשר כמות האור גדולה - הוא מתכווץ. במצב נורמלי, האישונים בשתי העיניים מתרחבים ומתכווצים באותה מידה ובאותו
    זמן, וכאשר אינם עושים זאת הדבר מעיד בדרך כלל על בעיה. כאשר האישונים אינם נעים במקביל בו זמנית, נוצר מצב הנקרא פזילה.
  •  
    העדשה Lens - נמצאת מאחורי הקשתית והאישון. העדשה בנויה שכבות שכבות בצורת בצל. היא יכולה לשנות את עובייה על ידי השרירים הריסניים, ובכך היא משנה את רמת השבירה של הקרניים (ככל שהיא פחוסה יותר ועבה יותר, השבירה גדולה יותר). כשאנו מסתכלים על אובייקט רחוק, מיקוד הקרניים בדרכן לרשתית נעשה בקרנית, ולכן העדשה יכולה להיות שטוחה. אך כאשר אנו מסתכלים על אובייקט קרוב, יש צורך בשבירה נוספת ומיקוד על ידי העדשה. מחלת עדשה שכיחה הינה הקטאראקט (בעברית: ירוד) או עכירות העדשה.
  •  
    הרשתית Retina - נמצאת בחלק העמוק ביותר של העין. עליה מתרחשת ההמרה של גלי האור לזרמים חשמליים שמועברים למוח.
    • פוטורצפטורים Photoreceptors - תאים רגישים לפוטונים. פגיעת פוטון בתא יוצרת שינוי כימי דינמי המשחרר אנרגיה ומתחיל תהליך של המרת אנרגיית הפוטון לפולס כימי/חשמלידחף עצבי). ברשתית ישנם שני סוגים של פוטורצפטורים:
      1. קנים rods - ישנם כ־120 מיליון קנים ברשתית. אלו תאים ארוכים ודקים הפועלים בעיקר בלילה. הם נמצאים בעיקר בהיקף הרשתית, ופחות במרכזה. בתאים אלה אין המרה של צבע ושל פרטים קטנים בשדה הראייה. והם פעילים יותר לזיהוי אור שחור/לבן. כמו כן, לוקח להם זמן להתרגל לשינויי אור.
      2. מדוכים cones - ישנם כ־6 מיליון מדוכים ברשתית. אלו תאים קצרים ועבים הפעילים ביום, ונמצאים רק במרכז הרשתית (הנקרא גם Fovea). לתאים אלה תפיסה טובה של צבעים. הם רגישים ביותר לפרטים, ואינם רגישים לשינויי תאורה.
    •  
      הגומה המרכזית Fovea (שקע בלטינית) - אזור ברשתית שבו מתבצעת עיקר הראייה - האזור בו נופלת התמונה המתקבלת לאחר מיקודה על ידי הקרנית והעדשה. שטחו כמילימטר וחצי מרובע ובו מרוכזים התאים הרואים בצפיפות גבוהה. הפוטורצפטורים, הממירים את הפוטון האלקטרומגנטי לפולס חשמלי שהופך לאחר מכן למרכיב בתמונה הנראת. הגומה המרכזית מכילה מעל רבע מיליון פוטורצפטורים וללא שכבות נוספות. לכן מקום זה דק ועדין מאוד ולפיכך נתון להפרעות ומחלות רשתית שונות.
    •  
       
      הדיסק האופטי Optic Disk - נקודה על הרשתית שממנה יוצא עצב הראייה אל המוח. בדיסקית אין פוטורצפטורים כלל, מה שגורם לתופעה הקרויה הכתם העיוור Blind Spot - אזור חסר בשדה הראייה בכל עין. המוח משלים את השדה בעזרת המידע שהוא מקבל משתי העיניים, וכך אנו רואים את שדה הראייה כרצף, ולא מבחינים בכתם העיוור.
  •  
    עצב הראייה Optic Nerve - המגיע מהמוח, ומתחבר אל הרשתית בדיסקית.
  •  
    הגוף הזגוגי Vitreous Humour - חומר קרישי שקוף, מבוסס מים, הממלא את החלל שבין העדשה לבין הרשתית (האזור האחורי), ומיועד להגן על תאי האור הרגישים מפני מגע ישיר עם הסביבה.
  •  
     
    הגוף הריסני Ciliary Body - נמצא בהיקף של העדשה, ומכיל את השריר הריסני Ciliary Muscle אשר גורם לתזוזה של העדשה - לצורך כיוון הפוקוס. בנוסף, אחראי הגוף הריסני על ייצור נוזל ה- Aqueous Humour המזין את העדשה והקרנית.

 

חלוקה לאזורים וללשכות

  •  
    האזור הקדמי Anterior Segment - השליש הקדמי של העין - קדמית לעדשה. חלל המכיל נוזל מימי הקרוי Aqueous Humour, ונחלק לשני חללי משנה ("לשכות") המחוברות ביניהן:
    •  
      הלשכה הקדמית Anterior Chamber - החלל שבין הקרנית - לבין הקשתית והאישון.
    •  
      הלשכה האחורית Posterior Chamber - החלל שבין הקשתית והאישון - לבין הגוף הזגוגי.
  •  
    האזור האחורי Posterior Segment - שני השלישים האחוריים של העין, מאחורי העדשה. חלל המכיל את הרשתית ואת הגוף הזגוגי.

 

חלוקה לשכבות

  •  
    השכבה הסיבית Fibrous Tunic - השכבה החיצונית בגלגל העין שכוללת את הקרנית ואת הלובן.
  •  
     
    שכבת כלי הדם Vascular Tunic - השכבה המרכזית בגלגל העין שכוללת את הקשתית, את הגוף הריסי ואת השכבה דמית - כורואיד (Choroid) שהיא שכבה המכילה את כלי הדם.
  •  
    השכבה העצבית Nervous Tunic - השכבה הפנימית בגלגל העין שכוללת את העצבים ואת הרשתית.

 

מחלות רשתית שכיחות

  • AMD ניוון מרכזי בגומה המרכזית (ניוון מקולרי תלוי גיל).
  • רטיניטיס פיגמנטוזה.
  • קריעה וניתוק הרשתית: ישנם גורמים אחדים לכך: אסטיגמטיות, סוכרת, חבלה, הצטברות נוזלים מאחורי הרשתית, או כאשר בגיל הגבורה מצטמק נוזל הג'ל בעין ומושך איתו חלק מהרשתית. בחלק גדול של המקרים, למעט סוכרת, ניתן לתקן כירורגית.
  • עלייה בלחץ התוך-עיני (גלאוקומה) מוביל להרס של עצב הראייה באופן הדרגתי עד אובדן ראייה כמעט מוחלט.
  • רטינופתיה סוכרתית (סיבוך של מחלת הסוכרת) עלולה להביא לכדי עיוורון.

במספר מחלות ניתן טיפול מניעתי חלקי בגלל רגישות המקום בלייזר מקריש, ולא בלייזר צורב כפי שהיה נהוג בעבר. ואשר יצר נזקי ראייה קשים על מנת לעצור דימומים.

  • Lebers - ניוון חלקי של הפוטורצפטורים במקולה הגורם לאחוזי ראייה נמוכים ורגישות גבוהה לאור. מקורה במוטציה גנטית מולדת.

אופן פעולתה של העין

עקרון הפעולה של העין מכונה העיקרון הפוטוכימי. בתחתית הפוטורצפטורים נמצאת הלמלה, ובה מספר רב של מולקולות רגישות לאור, מרביתן משתייכות לקבוצת החומרים הקרויים צבענים (או פוטו־פיגמנטים בלעז). פגיעה של פוטונים (חלקיקי אור) במולקולות אלו גורמת להן לשינויים כימיים הכרוכים בשחרור אנרגיה, ואלה אמורים לגרום לגירויים עצביים. בכל עין ישנם פוטורצפטורים המכונים "תאי אור" (On Cells), ופוטורצפטורים המכונים "תאי סגור" (Off Cells). תאים אלה הם בעצם תאי עצב (נוירונים), השונים משאר תאי העצב בגוף בעובדה שיש בהם גוף מיוחד ובו מספר שכבות של צבען הלוכד פוטונים. כשתאי האור קולטים פוטונים, הם פולטים אנרגיה המועברת בצורת דופק עצבי אל מרכז הראייה במערכת העצבים המרכזית. תאי הסגור, לעומת זאת, פולטים אנרגיה כל עוד ישנו חושך. אך כאשר פוגעת בהן קרן אור, הם מפסיקים לפלוט אנרגיה. בעזרת שני סוגי התאים, יכול המוח לייצר תמונה מאורגנת של אור וחושך על שדה הראייה.

מאחר והעין האנושית יוצרת דמות באמצעות עדשה מרכזת, מתקבלת על הרשתיתדמות ממשית והפוכה, שמגיעה כך למוח דרך עצב הראייה והמוח יוצר ממנה תפיסה של דמות ישרה, בתהליך שמעורבים בו מנגנונים נוספים, כמו זה של חוש שיווי-המשקל. תינוקות עד סמוך לגיל שנה אכן חווים תמונת עולם מהופכת, משום שמרכז העיבוד המתאים במוח עדיין אינו מפותח דיו. גם ניסויים שנערכו בבוגרים באמצעות משקפיים מהפכי דמות הומחשה פעילותו של מרכז כזה - לאחר תקופת הסתגלות של כשבועיים, חזרו המשתתפים בניסוי, לראות כרגיל. יתר על כן, גם לאחר הסרת משקפיים אלה, הם שוב ראו במהופך, עד לתקופת הסתגלות נוספת.

 

כאב

לכאב שני מובנים. במובנו הרפואי, שהוא המקובל ביותר, מייצג הכאב תחושת אי נוחות פיזית הנגרמת כתוצאה מדחפים עצביים המשדרים למוח שדר על פגיעה ברקמות הגוף, ומכונה בהרחבה כאב פיזי. מלבד מובן זה, נעשה שימוש מושאל במושג "כאב" כדי לתאר סבל נפשי. במובן זה, כאב מייצג תחושת צער נפשית. תחושה זו עלולה להיגרם מפגיעה בדבר מה חשוב לאדם (אהבה רומנטית נכזבת, למשל, ידועה בכוחה לגרום סבל לנפש). כאב פיזי

הכאב הוא נושא מרכזי ברפואה, מאחר שקיומו, הכרוני או אף הרגעי, עלול לפגוע במידה ניכרת באיכות החיים של הפרט. עם זאת, תועלתו מרובה מנזקו. הוא מתריע בפני האדם או בעל החיים על סכנה מיידית לפגיעה גופנית, או על נזקים ארוכי טווח צפויים, וכן דוחק בו לקרוא לעזרה. בנוסף הוא מועיל לקולקטיב, המבחין באותות המצוקה שמשדר הפרט ולומד לנקוט באמצעי זהירות כהגנה מפני הסכנה.

קיימת תסמונת מולדת נדירה (נפוצה יחסית בקרב הבדואים בישראל עקב נישואי הקרובים) שהלוקה בה אינו מסוגל לחוש כאב, אף על פי שחוש המישוש שלו הוא תקין לחלוטין. תסמונת זו (congenital insensitivity to pain) מקצרת במידה משמעותית את תוחלת החיים של הלוקים בה, שמתקשים להישמר מפני מפגעים למיניהם.

 

 מדידת כאב פיזי

אחת הדרכים למדידת כאב היא שימוש בסולמות כאב ויזואלים (דוגמת VAS), מילוליים או מיספריים הבנויים מסולם מדורג עליו איורים או מספרים המייצגים את עוצמת הכאב או תיאורים מילוליים הקשורים לכאב.

סולם הכאב של מקגיל מאפשר למדוד כאב על מרכיביו התחושתיים, הרגשיים והקוגניטיביים. המטופלים נדרשים לבחור מתוך רשימה את המילים המתאימות ביותר לתיאור תחושת הכאב שלהם. נמצא שהדרך שבה מתוארים סוגי כאב שונים שונה במידה משמעותית.

כאב נמדד גם בעזרת גירויים פיזיים מכומתים. כך למשל ניתן למדוד בעזרת מד כוח צביטה בלחץ המקסימלי שיכול לשאת נבדק או בעזרת תרמומטר את הטמפרטורה המקסימלית הנסבלת.

הכאב הוא תלוי הקשר פסיכולוגי ותרבותי. ידועים למשל הולכי הגחלים בהודו, המסוגלים להכניס עצמם למצב בו אינם חשים כאב.

 

 העברת הכאב בגוף

הדרך שבה כאב נקלט ומועבר במערכת העצבים אינה נהירה דיה, אם כי הושגו התקדמויות משמעותיות במחקר בנושא. אחד הממצאים החשובים הוא שהמערכת האחראית להעברת כאב חד ומיידי שונה מהמערכת העצבית המופקדת על הכאב המתמשך והקהה יותר. כאב "חד" מועבר על ידי סיבים עצביים "מהירים" המצופים מיאלין (Aδ fiber) ואילו כאב עמום ומתמשך מועבר על ידי סיבים "איטיים" שאינם מצופים מיאלין (C fiber). זהו המקרה היחיד המוכר בבני אדם של סיבים עצביים תחושתיים (סנסוריים) שאינם מצופים במיאלין. בהתאמה, מהירות הולכת דחפים עצביים בסיבים חשופים אלה נמוכה מ-2 מטרים לשנייה.

לא ידועים קולטנים מיוחדים לכאב. תחושת הכאב נוצרת בין היתר כאשר תאי עצב קולטים מולקולות שפולטות רקמות פגועות, כגון היסטמין ואשלגן.

העברתו קשורה למוליך עצבינוירופפטידי בשם חומר P המופרש באזור עמוד השדרה. בשל חשיבותו של עמוד השדרה ביצירת הכאב, מעדיפים להזריק משככי כאבים לאזור זה, וכך נמנעים מתופעות הלוואי הקשורות להתפשטותם של המשככים לזרם הדם. אחד המודלים המחקריים מתאר מערכת של "שערים" בעמוד השדרה שבאמצעותה יכול הגוף עצמו לעצור את העברת הכאב הלאה. נוצרת אינטראקציה בין עמוד השדרה לגזע המוח ולמוח הקטן שרק לאחריה יוכל הכאב, אם הוא מוחשי, להגיע אל אזור התלמוס, ומשם להמשיך אל קליפת המוח, והכאב יופיע בתודעה.

לפי מודל זה, הסיבים הסנסוריים המהירים, המעבירים תחושות של מגע, הם בעלי השפעה מעכבת על הכאב. יש בכך כדי להסביר מדוע שפשוף אצבע או ליקוקה מהווים תגובה שבאינסטינקט לדקירה.

 

 שיכוך כאב

במשך מאות שנים היה ידוע שסמים ממשפחת האופיום מסוגלים להפחית כאב (כמו המורפין), אם כי לא כל מטופל יפיק מהם תועלת שווה. מלבד זאת, יעילותם קטנה כאשר מרבים להשתמש בהם.

המחקר החדש גילה כי הגוף עצמו יודע להפיק חומרים הפועלים על אותם קולטנים ובעלי השפעה דומה. מעריכים שלחומרים אלו, האנדורפינים, יש השפעה, לפחות חלקית, על כמה תופעות מעניינות הקשורות ברגישות לכאב. למשל, יכולתם של בעלי חיים (ובכללם בני אדם) להתעלם מתחושת הכאב במצבי חירום. ליכולת זו יש תועלת אבולוציונית ברורה. באופן דומה, נמצא כי היפנוזה יעילה למדי בהפחתת הרגישות לכאב, ככל הנראה על ידי הפחתת הקשב לקלט חושי.

עוד תופעה הקשורה בחומרים האופיים היא יעילותן המפתיעה של תרופות אינבו (פלסבו) בהפחתת כאב. נראה שהן מעודדות הפרשת חומרים אלו בגוף

 

חרדה

הפרעות חרדה הן הסוג הנפוץ ביותר של בעיות  נפשיות הפוגעות במבוגרים וילדים. חרדה פוגעת במגוון רב של אוכלוסיות, כולל אוכלוסיות בריאות ונורמטיביות, זו אולי הבעיה הנפשית הנפוצה יותר בקרב אוכלוסיה בריאה ומתפקדת. מובן שאנשים הסובלים מבעיות נפשיות נוספות עלולים לפתח גם הפרעות חרדה במקביל.

הפרעות חרדה עלולות להתפתח ממספר גורמים ולא תמיד ניתן לזהות את הסיבה הבלעדית לבעיה. מקובל לחשוב שחרדה מושפעת מגורמים פסיכולוגיים כמו אישיות, אירועי חיים וסגנון חיים, כמו גם גורמים פיזיולוגיים כגון תורשה, תהליכים כימיים במוח וכדומה. מובן שישנה גם אינטראקציה בין שני סוגי הגורמים, לדוגמא, ידוע שמצבי לחץ גורמים לתגובות פיזיולוגיות מסוגים שונים.

הערכות סטטיסטיות מדווחות על שכ 5 עד 10 אחוזים מהאוכלוסיה סובלים מהפרעות חרדה בעוצמות שונות. אחוזים גבוהים בהרבה מוערכים לגבי קיומה של הפרעת חרדה כלשהי במהלך החיים, רוב האנשים עוברים לפחות תקופה אחת בחיים המאופיינת ברמת חרדה גבוהה, בין אם היא מאובחנת פורמלית כהפרעת חרדה, ובין אם קיימת כחלק מהחוויה האנושית.

למרות שכיום ישנם טיפולים יעילים למדי בתופעה, פחות משליש מהסובלים פונים לטיפול. הדבר מושפע בעיקר מחוסר מודעות ומסטיגמות לגבי הטיפול הנפשי.

הפרעות החרדה מחולקות לקטגוריות בעלות שוני משמעותי ביניהן. המשותף בין כולן הוא מנגנון נפשי דומה, אולם ההתמודדות הנפשית השונה עם החרדה יוצרת תגובות שונות.

הטיפול בחרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם "להתיידד" עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי.

נהוג לציין שפחד מתמקד במשהו ממשי שאפשר להגדירו, לעומת החרדה שאי אפשר להגדיר את מקורה. עם זאת ההבחנה הזו מטושטשת מעט כיוון שגם אם ניתן להגדיר את מקור הפחד, ישנם עדיין מרכיבים רבים של אי וודאות במצב או במקור, ואת אלו נכנה בוודאי גורמים המעוררים חרדה. לפיכך ההבחנה בין פחד לחרדה הינה יותר סמנטית מאשר רלוונטית לנושא הטיפול בחרדה. אפשר להרגיש חרדה לגבי העתיד, לגבי בטחון ובטיחות, לגבי מצבים של אי ודאות. ניתן לחוש חרדה מאובדן שליטה, או אפילו מפני אתגר.

חרדה היא התנהגות פיסיולוגית ותגובה פסיכולוגית גם יחד. ברמה הפיסיולוגית החרדה מעוררת תגובות גופניות כמו דפיקות לב מואצות, מתח שרירים, יובש בפה, הזעה. ברמה הפסיכולוגית החרדה מעוררת שיתוק, ניתוק מהעצמי ואף תחושה או חשש למות או להשתגע. לפיכך, כדי להתמודד עם מצבי חרדה יש ללמוד איך להקטין את התגובות הפיסיולוגיות ולא רק לטפל בביטוי הפסיכולוגי של החרדה, כפי שנפוץ לחשוב.

מצבי חרדה מתגלים בצורות ובעוצמות שונות. ממצב של חוסר נוחות ועד דפיקות לב מואצות, רעד, הזעה, סחרחורת. ישנן תגובות למצב מסוים נתון וממשי המעורר תגובות מוגזמות ולעיתים נוצרות אף פוביות הגורמות להימנעות מאותם מצבים מאיימים. החרדה יכולה לתקוף גם ע"י עצם החשיבה על אותו מצב או דבר מפחיד. ישנם מצבי חרדה ספונטאניים התוקפים ללא כל אזהרה מוקדמת, וישנם מצבי חרדה הנבנים בצורה הדרגתית כתגובה למפגש עם מושא החרדה או ע"י הדמיון.

ישנן  גישות שונות להבנה ולטיפול בחרדה. ניתן להכליל באופן כללי שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום ממוקד המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה.  על פי צורת חשיבה זו יש צורך בטיפול פסיכולוגי דינמי ארוך טווח כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול.

גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, טיפול בשיטת המסע, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי.

כמובן שהשיטות הפסיכולוגיות האמורות אינן מנוגדות וניתן לשלב ביניהן. הקריטריון העיקרי לבחירה בגישה טיפולית הוא היקף התופעות ומידת מיקודן וכן כמה זמן הן פעילות ומשפיעות על אורך ואיכות החיים.

הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. במצבי חרדה חריפים רצוי להיעזר בתרופות בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. יש להדגיש שהטיפול התרופתי אינו משנה את מקור הבעיה ולכן הפסקת התרופות תחזיר פעמים רבות את החרדה. הטיפול הפסיכולוגי נועד לעשות שינויים בנטיות ובהרגלים האישיים כדי למנוע את תופעות החרדה הפוגעות באיכות החיים לטווח הארוך.

באופן מיטבי כדאי פעמים רבות לנקוט בגישה משולבת. למשל, לעיתים נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. מומלץ להתייעץ עם פסיכולוג כדי להחליט על דרך הפעולה הנכונה ביותר.

 

מקורות החרדה בעידן המודרני

מצבי חרדה שכיחים מאוד כיום בחברה המודרנית, הרבה יותר מאשר בעבר. מה הסיבה שבעיות אלו כה נפוצות בתקופתנו? האם דרך חיינו המודרנית מקדמת מצבי חרדה? הרי במשך אלפי שנות היסטוריה נחשף המין האנושי לאירועים מאתגרים כמלחמות, רעב, מפות ומחלות. ולמרות כל זאת נראה שמצבי החרדה אופייניים לתקופתנו המודרנית. מה הגורם לכך? מקובל לציין לפחות שלושה גורמים מרכזיים המשפיעים: 1. קצב החיים המודרניים; 2. חוסר הסכמה לגבי הערכים והסטנדרטים שעל פיהם עלינו לחיות; 3. דרגת הניכור החברתי בתקופה שלאחר המהפכה התעשייתית.

קצב החיים המודרניים עלה בצורה דרמטית בעשורים האחרונים. סרטים מלפני כ 50 שנה מראים שאנשים חיו בקצב איטי יותר מאשר בימינו. אנו מתמודדים עם תמורות ללא תקדים בשינויים טכנולוגיים וסביבתיים, אשר הולכים ומואצים יותר ויותר, זאת ללא יכולת מצידינו להטמיע את השינויים ולהתאים את עצמנו לסגנון החיים החדש. הדבר דומה במידה מסוימת לנהג רכב הנוסע ומאיץ בירידה וחושש בכל רקע לאובדן הבלמים והשליטה. מצב כזה יוצר כמובן חוסר אונים ולחץ. עצם השינוי במערכת הסטנדרטים והערכים ב-50 שנה האחרונות מכניס גם הוא חלל וחוסר ודאות המגבירים את הלחץ. הדבר מוזן מהתקשורת והאינטרנט המציפים אותנו במידע בזמן אמת אותו לא ניתן לעבד ולעכל. עלינו חלה המשימה להדוף את העומס המכוון אלינו מהסביבה ולמלא את חלל חיינו בתוכן ומשמעות. אלו סוגי התמודדויות שלא היו אופייניות לתושב העולם המצוי בתחילת המאה הקודמת, והם שינוי באופן משמעותי את המאזן הנפשי של האדם המצוי בן תקופתנו. אלו פערים הגורמים לחלק גדול מאתנו ללחצים וחרדות. חלק גדול מתופעת החרדה בעולם המודרני נובע מחוסר יכולתנו להיות מחוברים להווייתנו ולאחרים מסביבנו, מה שמאיים ומלחיץ אותנו.

החיים בתקופה שלאחר המהפכה התעשייתית מאופיינים בניתוק וניכור. בהיסטוריה של המין האנושי האנשים היו מחוברים אל הטבע. בתקופה הנוכחית אנו מתנהלים לעבודה דרך כבישים מהירים, אוכלים אוכל מעובד, לובשים בגדים שיוצרו בארצות רחוקות, מבלים חלק ניכר מזמננו מול מסך  הטלוויזיה או צג המחשב. אין לנו קשר עם השכנים ובקושי עם משפחתנו הסובבת אותנו. אפילו כשאנו קונים מזון אורגני בחנות טבע, אנו רוכשים גלולות טבעיות של ויטמינים בתוך קופסת פלסטיק מודרנית שיוצרו באופן תעשייתי. ילדים שגודלו בתחילת המאה הקודמת ע"י סבים וסבתות חיו בתוך המשפחה המורחבת. כיום יש נתק ואחוז גבוה של גירושין מזעזע את יסודות המשפחה. שיעור הגרושים בארה"ב כיום גבוה משיעור הזוגות שנותרים נשואים. ישנה עליה מתמדת בשיעור ההתמכרויות לאלכוהול וסמים, ולהבדיל, גם להתמכרות לעבודה, ממון וצריכה. השינויים החברתיים הללו המאיימים על המסורת יצרו תנועות פונדמנטליסטיות אשר חלקן תרגמו את המאבק במודרניזציה הגלובלית למאבק אלים וטרור. אין ספק ששילוב כל הגורמים האמורים עם התקפות טרור ומלחמות מגבירים את החרדה, ואולי הוא ההסבר לשכיחותה ההולך וגובר של התופעה.

 

מדריך לטיפול

הפרעות חרדה הן אמיתיות, רציניות וניתן לטפל בהן. המומחים סבורים כי הפרעות חרדה הן תולדה של שילוב של גורמים פסיכולוגיים, סביבתיים וביולוגיים, ומבחינה זו דומות להפרעות פיזיולוגיות רבות אחרות, כדוגמת מחלות לב וסוכרת.

ניתן לסייע למרבית האנשים הסובלים מהפרעת חרדה באמצעות טיפול מקצועי. הצלחת הטיפול משתנה מאדם לאדם. ישנם אנשים אשר יגיבו לטיפול לאחר מספר שבועות או חודשים מועט, בעוד שלאחרים תידרש לשם כך תקופה של שנה ואף יותר. לעתים הטיפול מורכב, כיוון שפעמים רבות אנשים סובלים מיותר מהפרעת חרדה אחת, או שהם סובלים מדיכאון או התמכרות לחומרים ממכרים, ומכאן החשיבות הרבה של התאמת הטיפול לצרכיו של הפרט.

על אף העובדה כי הטיפול מותאם אישית לחולה, מספר גישות סטנדרטיות הוכיחו את יעילותן. המטפלים ישתמשו באחת השיטות הללו, או בשילוב של מספר שיטות.

 

טיפולים פסיכולוגיים

טיפול דינמי (גישה פסיכואנליטית)

הטיפול הדינמי מניח מקורות לא מודעים לחרדה ויוצר באמצעות תהליך טיפולי ארוך טווח מסע אל העצמי בו המטופל מפתח מודעות רבה יותר לחלקיו הפנימיים ולקונפליקטים הבלתי פתורים שבו. הגישה דורשת טיפול ארוך טווח של חודשים לפחות. היא עשויה להביא לשיפור משמעותי באיכות החיים, אך לא תמיד מספיקה או מתאימה להסרת הסימפטומים המטרידים שעולים מהפרעת החרדה. לפיכך מומלץ גם בטיפול דינמי לשלב גישות נוספות כפי שיפורטו בהמשך.

 

טיפול התנהגותי (Behavior Therapy)

מטרתו של הטיפול ההתנהגותי לשנות את ההתנהגות הבלתי רצויה ולשלוט בה. האדם לומד להתמודד עם מצבים קשים, פעמים רבות באמצעות חשיפה מבוקרת לאותם מצבים. סוג זה של טיפול נותן לפרט תחושה של שליטה על חייו.

 

טיפול קוגניטיבי (Cognitive Therapy)

מטרתו של הטיפול הקוגניטיבי לשנות דפוסי חשיבה בלתי מועילים או מזיקים. הפרט בוחן את רגשותיו ולומד להבחין בין מחשבות מציאותיות למחשבות בלתי מציאותיות.  בדומה לטיפול ההתנהגותי, הפרט מעורב באופן פעיל בתהליך החלמתו ומקבל תחושת שליטה על חייו.

 

טיפול התנהגותי-קוגניטיבי CBT (Cognitive Behavior Therapy)

מטפלים רבים עושים שימוש בשילוב של טיפול קוגניטיבי והתנהגותי. אחד היתרונות של טיפול מסוג זה הוא כי המטופל לומד על כישורי החלמה אשר יכולים להועיל לו לאורך חייו.

 

טכניקות של הרפיה ודמיון מודרך

טכניקות של התרגעות מסייעים לפרט לפתח יכולת להתמודד במידה רבה יותר של יעילות עם גורמי הלחץ המובילים לחרדה, כמו-גם עם חלק מהתסמינים הפיסיים של החרדה. הטכניקות הנלמדות כוללות תרגול של נשימה נכונה.

 

היפנוזה

השימוש בהיפנוזה עשוי להשתלב בצורה יעילה בכל סוג של טיפול בהפרעות חרדה.

 

 

EMDR

מדובר בגישה חדשנית לטיפול בהפרעות חרדה שונות.  

טיפול ממוקד קצר מועד

 

 

 

טיפול תרופתי

למרבית הפרעות החרדה יש גם מקור ביולוגי מסוים ולכן ניתן לרוב לטפל בהן באמצעות תרופות. טיפול תרופתי עשוי להיות מועיל ולרוב נעשה שימוש בטיפול תרופתי בשילוב עם אחת או יותר משיטות הטיפול הפסיכולוגיות המצוינות לעיל. לעתים נעשה שימוש בתרופות נוגדות דכאון או תרופות להורדת רמת החרדה על מנת להקל על תסמינים קשים ועל מנת שאפשר יהיה להתקדם עם סוגים נוספים של טיפול. טיפול תרופתי יעיל עבור אנשים רבים ומהווה אפשרות טיפול ארוכת טווח או קצרת טווח, תלוי בפרט המטופל.

. טיפול תרופתי, ובעיקר באמצעות תרופות נגד דיכאון, עשוי להיות מועיל ביותר בטיפול בהפרעות חרדה ולרוב נעשה שימוש בו בשילוב עם סוגי טיפול אחרים, כדוגמת תרפיה קוגניטיבית-התנהגותית. תרופות נגד דיכאון ותרופות להקלת חרדה נועדו להקלת התסמינים, ומתן אפשרות להתקדם עם סוג אחר של טיפול. טיפול תרופתי עשוי להיות לטווח קצר ולעתים דרוש לאורך זמן רב, תלוי בחולה.

התרופות הנפוצות לשימוש בהפרעות חרדה הן ממשפחת SSRI (selective serotonin reuptake inhibitors). כמו כן יש שימוש בבנזודיאזיפינים, (benzodiazepines) טריציקליקים (tricyclic), חסמי בטא (beta blockers), ו- MAOI (Monoamine oxidase inhibitors).

 

 

 

סטטיסטיקה ועובדות לגבי הפרעות חרדה

 

*        הפרעות חרדה הן סוג הבעיה הנפשית השכיחה ביותר בארה"ב הפוגעת ב 19.1 מיליון (13.3%) מכלל האוכלוסייה הבוגרת בארה"ב (גילאי 18 עד 54).

*        בהסתמך על מחקר שנערך ע"י ADAA בשם "הנטל הכלכלי של הפרעות חרדה" ובהסתמך על נתונים שנאספו ע"י האגודה והתפרסמו בכתב העת לפסיכיאטרייה קלינית, העלות הכוללת של טיפול בהפרעות חרדה בארה"ב בלבד היא מעל 42 מיליארד דולר לשנה, כמעט שליש מהסכום הכולל של 148 מיליארד דולר שמשלמת המדינה עבור שירותי בריאות נפש. מעל 22 מיליארד דולר נובעים משימוש חוזר בשירותי הבריאות, מאחר שהאנשים הסובלים מהפרעות חרדה מבקשים להקל על תסמינים הדומים לחולי פיזי.

*        הסבירות שאנשים הסובלים מהפרעת חרדה יפנו לרופא לצורך טיפול היא פי 3 עד 5 יותר מאשר אנשים שאינם סובלים מהפרעה זו, והסבירות לאשפוזם בבית החולים בעקבות הפרעות פסיכיאטריות היא פי 6 גבוהה יותר, לעומת אלה שאינם סובלים מחרדה.

 

לחץ ומתח נפשי

לחץ הוא מושג השאול מתוך עולם הפיסיקה ואשר מתאר הפעלת כוח של גורם אחד על גורם אחר. הלחץ האנושי הוא אנלוגיה למצב הפיסיקלי האמור והוא מייצג מצב בו הסביבה או עולמו הפנימי של הפרט מפעילים עליו דרישות לפעולה כלשהי. בניגוד ללחץ הפיסיקלי שאותו ניתן למדוד באמצעים אובייקטיביים, הלחץ האנושי הוא סובייקטיבי ולכן יש קושי להתייחס אליו בכלים מדויקים.

המונח לחץ מופיע בהקשרים פסיכולוגיים שונים. לעיתים הוא מתואר ככוח שמפעילה הסביבה. לדוגמא, הורה דורש מילדו להתאמץ בלימודיו. נהוג לומר שהוא "מלחיץ" את הילד כדי שישתפר בהישגיו וישקיע יותר בבית הספר. לעיתים לחץ מתואר כתגובה של הפרט. לדוגמא, אנשים מדווחים על כך שהם "לחוצים", כלומר, מרגישים חסרי יכולת להתמודד עם המציאות ברמה כזו או אחרת. לחץ הוא גם תופעה פיזיולוגית אותה ניתן למדוד באמצעים מכאניים. לדוגמא, הפוליגרף – גלאי השקר, פועל על עקרונות של מדידת לחץ פיזיולוגי מתוך הנחה שאדם שמשקר מגיב בשינויים של דופק, לחץ דם, מוליכות חשמלית של העור, הזעה ועוד.

בשעת לחץ האדם תופס את המצב ככזה שדורש ממנו להגביר מאמץ ולגייס כוחות לפעולה, בצורה מועצמת יחסית למצבי שגרה. על פי רוב לחץ נתפס כדבר שלילי, אך יש להגיש שהוא אינו בהכרח כך, הוא עשוי להיחוות כאתגר ולהביא להישגים ומקור לגאווה. יש אנשים שנמשכים למצבי לחץ ותופסים אותם כמצבים "מעניינים" אשר נותנים "טעם לחיים". עם זאת, לחץ המופעל בעוצמה גבוהה מידי יחסית ליכולתו של הפרט להתמודד איתו, או לחץ שמופעל באופן כרוני לאורך זמן ארוך מידי, נחווים בצורה שלילית ועלולים לגרום לנזקים נפשיים ואף גופניים.

אנשים שונים חסינים בצורה שונה מפני השפעותיו השלילי של הלחץ. הדבר תלוי במגוון רחב של גורמים. לדוגמא, גיל – ילדים וקשישים פגיעים יותר ממבוגרים למצבי לחץ, אנשים הסובלים מקשיים פסיכולוגיים שונים מתקשים גם להתמודד עם מצבי לחץ כיוון שיש להם פחות משאבים נפשיים זמינים, היסטורית התמודדות אישית עם מצב לחץ ספציפי עשויה גם היא להשפיע, לדוגמא, אדם שנכשל בעבר בבחינה במקצוע מסוים ירגיש לחוץ יותר בבחינה נוספת באותו תחום, לעומת בחינה במקצוע אחר בו הצליח בעברו. לבסוף, מקורות התמיכה המשפחתית, הסביבתית והתרבותית של הפרט הם גורם חשוב לתחושת הביטחון של הפרט וליכולתו להתמודד עם מצבי לחץ.

יש להדגיש שהתמודדות עם לחץ היא גם מיומנות נרכשת. מודעות עצמית, תרגול של מיומנויות להרגעה עצמית ודמיון מודרך, ספורט ועוד, עשויים לשמש ככלים להתמודדות יעילה עם מצבי לחץ. במצבים קיצוניים ניתן להשתמש בתרופות שיוצרות הרגעה במערכת. לדוגמא, התגלה שנפגעי טראומה שמגיעים למיון בית החולים ומטופלים בתרופות הרגעה שמורידות את קצב הלב חשופים פחות להיווצרות סינדרום פוסט טראומטי יחסית למטופלים שלא קיבלו תרופות שכאלה.

הטיפול ב"לחץ" תלוי בגורמים רבים ואין טיפול אחד שמתאים לכל מצבי הלחץ. ראשית יש לאבחן את מקורות הלחץ, להבין אותם ולהיות מודע לכל ההיבטים של הלחץ עבור האדם הספציפי. לעיתים מדובר בהתמודדות עם מצב ספציפי כמו למשל ספורטאי שמתמודד עם תחרויות או סטודנט שמתמודד עם בחינות. קיומו של מצב הלחץ אינו מעיד בהכרח על בעיה להתמודד עם הלחץ או על חרדה שנוצרת בעקבותיו. עם זאת, הוא משמש פוטנציאל להסתבכות של המצב וכישלון בהתמודדות עלול להביא לתגובה נפשית שלילית כמו חרדה, פוסט טראומה, דיכאון ועוד. לפיכך אדם שמכיר בכך שלפניו התמודדות עם לחץ משמעותי צריך לעבור הכנה נפשית כלשהי (לפחות בינו לבין עצמו) כדי לעבור בשלום את ההתמודדות הזו. עם זאת, לעיתים מצב הלחץ אינו אירוע אחד חזק ומזוהה. לעיתים הלחץ הוא דווקא אוסף של פרטים קטנים שכל אחד מהם נראה בלתי משמעותי. עם זאת, צירופם יחד של כל הגורמים גורם למצב לחץ חזק. לדוגמא, מנהל של עובדים רבים נאלץ להתמודד עם בקשות רבות של עובדיו שלרובם עליו לסרב. כל בקשה כזו בנפרד אינו מהווה עומס נפשי, אבל צירוף של כולם ביחד הופך את תפקידו לעול שמפעיל עליו מצב לחץ כרוני. כך גם תפקידו של מנהל בארגון שנמצא תמיד בהתמודד מול השעון ומול המשימות השוטפות של הארגון. הבעיה איננה לשרוד יום או שבוע בארגון אלא בהצטברות הכוללת של המתחים שאורח חיים כזה יוצר עבור אותו מנהל. במקרה כזה נדרש ניתוח מעמיק של התפקיד ושל ההתנהלות בתפקיד ומציאת איזונים חדשים שיאזנו בין דרישות הארגון והסביבה לבין יכולותיו המעשיות של הפרט להתמודד עם דרישות אלו. אנשים רבים, בעיקר בעולם המערבי רווי המתח וההישגיות, מוצאים עצמם מתנהלים בתוך אורח חיים לחוץ באופן כרוני ומחפשים שינוי שיפסיק את סגנון החיים הזה. זו אולי הסיבה בגללה הרבה אנשים נמשכים כיום לתרבות המזרח הרחוק, מדיטציה, יוגה, טאי צ'י ושיטות נוספות שמגיעות מעולמות רוחניים של המזרח, כיוון שאלו מכוונות לאיזון נפשי נכון והורדת תחושת הלחץ שמרגיש הפרט בהתמודדותו הקבועה עם חייו.

מחקרים זיהו דפוס אישיות של אנשים המכונים "סוג A" לעומת "סוג B". סוג A הם אנשים שאורח חייהם לחוץ יותר, הם הישגיים מאוד ומכניסים עצמם למצבי לחץ בצורה יזומה. מסתבר שאלו אנשים שחשופים יותר גם למחלות לב ולחץ דם לעומת אנשי סוג B שאמנם פחות הישגיים, ואולי גם מגיעים לפיכך להישגים פחותים בקריירה (בקריטריונים של העולם המערבי), אבל נהנים כנראה מאורח חיים בריא ורגוע יותר.

כיצד ניתן לטפל בלחץ? השיטות דומות מאוד לשיטות הטיפול בחרדה כפי שהוסברו קודם לכן. ההבדל המשמעותי בין הטיפול בלחץ (שאינו מלווה בחרדה) לעומת הטיפול בחרדה (או לחץ וחרדה ביחד) הוא שבמקרה הראשון מדובר בטיפול מונע שמטרתו לוודא שהפרט יוכל להתמודד בהצלחה עם אתגריו מבלי לשלם על כך מחיר נפשי כבד, בעוד שבמקרה השני "המחיר" כבר שולם או משולם שכן האדם סובל מחרדה ופגיעה באיכות חייו ונדרש לעשות תיקון משמעותי יותר כדי לחזור לחיי השגרה.

הפרעות החרדה לסוגיהן השונים 

המספרים והאחוזים שלהלן מתייחסים לגודל האוכלוסייה הכוללת בארה"ב הסובלת מהפרעת חרדה בזמן נתון.

הפרעת חרדה מוכללת GAD

*        4 מיליון איש, 2.8% מאוכלוסית ארה"ב.

*        הסבירות שנשים תסבולנה כפולה מהסבירות שגברים יסבלו מהפרעת חרדה מוכללת.

*        לרוב – הפרעת החרדה מלווה בהפרעות אחרות.

 

הפרעה טורדנית כפייתית (OCD -Obsessive Compulsive Disorder)

*        שכיחות זהה בקרב גברים ונשים.

*        שליש מכלל המבוגרים הסובלים מההפרעה חוו את התסמינים הראשונים בילדותם.

*        בשנת  1999 היווה התשלום עבור המטופלים ב-OCD כ 6 אחוזים מכלל העלות שמשלמת מדינת ארה"ב לשירותי בריאות הנפש, 148 מיליארד דולר.

 

הפרעת פניקה (Panic Disorder)

*        2.4 מיליון איש, 1.7%.

*        הסבירות שנשים תסבולנה כפולה מהסבירות שגברים יסבלו מהפרעה זו.

*        אחוז הלוקים בהפרעה זו במשולב עם דיכאון עמוק גבוה.

 

הפרעת דחק פוסט טראומתית PTSD

*        יותר נשים מגברים סובלים מהפרעה זו.

*        אונס נחשב כגורם העיקרי היוצר PTSD, כאשר 65% מהגברים ו 45.9% מהנשים שנאנסו יפתחו את ההפרעה.

*        התעללות מינית בתקופת הילדות מהווה גורם ניבויי חזק של סבירות לפתח בשלב כלשהו בחיים הפרעה מסוג PTSD.

 

חרדה חברתית (Social Anxiety Disorder)

*        5.3מיליון איש, 3.7%.

*        שכיחותה בקרב גברים ונשים זהה.

 

פוביה פשוטה/ספציפית (Specific phobia)

*        6.3 מיליון איש, 4.4%.

*        הסבירות שנשים תסבולנה מההפרעה כפולה מהסבירות שגברים יסבלו מהפרעה זו.

*        11.5 מיליון (8%) מכלל אוכלוסיית הבוגרים באמריקה מושפעים מפוביה כלשהי (הפרעת חרדה חברתית, פוביה ספציפית, אגורפוביה - פחד ממקומות פתוחים).  

 

התקפי חרדה  Panic Disorder

התקפי חרדה מכונים גם התקפי פניקה או הפרעת פניקה. משמעות השם נובע מתגובת בהלה חריפה שמתרחשת שוב ושוב ללא סכנה מציאותית אובייקטיבית.

אנשים הסובלים מהתקפי חרדה חווים אפיזודות של בהלה אשר גורמת להם להרגיש כאילו יש להם התקף לב או שהם עומדים להשתגע, ללא כל סיבה נראית לעין. תסמינים כוללים דפיקות לב, כאב או אי נוחות בחזה, הזעה, רעידות, תחושות של דקירות, שריפה פנימית, תחושה של חנק, פחד ממוות, פחד מאובדן שליטה ועוד. התקפי חרדה מופיעים פעמים רבות יחד עם אגורפוביה, או גוררים אחריהם היווצרות אגורפוביה (המנעות ממקומות מהם המילוט עלול להיות קשה בעת ההתקף – ראו פירוט בהמשך).

 

התקף חרדה

התקף מוגדר כהופעה פתאומית ורבת עוצמה של בהלה, פחד או אי נוחות, המגיעה לשיאה בתוך 10 דקות לערך וכוללת לפחות ארבעה מהתסמינים הבאים, ללא אינדיקציה לאירוע רפואי אובייקטיבי (כגון התקף לב, לחץ דם גבוה וכדומה):

*        תחושה של סכנה קרבה

*        הצורך להימלט

*        דפיקות לב

*        הזעת יתר

*        רעידות

*        קוצר נשימה

*        תחושה של מחנק

*        כאב, דקירות או אי נוחות בחזה

*        בחילה או אי נוחות בדרכי העיכול

*        סחרחורת

*        דפרסונליזציה: תחושה שהדברים אינם מציאותיים.

*        פחד מאובדן שליטה או פחד מ"יציאה מהדעת"

*        פחד ממוות

*        דקירות קלות

*        גלי קור או חום

 

ישנם שלושה סוגים של התקפות פניקה:

*        פתאומית – ההתקפה מופיעה "יש מאין", ללא כל אזהרה וללא כל סיבה הנראית לעין.

*        מצבית – מצבים שבהם הפרט תמיד סובל מהתקף, למשל כניסה למנהרה.

*        נטייה למצביות – מצבים בהם קיימת סבירות שהפרט יסבול מהתקפת פניקה, אם כי זו אינה תמיד מתרחשת. לדוגמא, פרט אשר לפעמים סובל מהתקפות פניקה בעת נהיגה.

 

אבחון פסיכיאטרי של הפרעת פניקה מחייב הופעת שתי התקפות פניקה פתאומיות לכל הפחות, ואחריהן לפחות חודש אחד בו היחיד מודאג מהישנות ההתקפות. הסובלים מהפרעת פניקה נוטים כמו כן להתקפות בעלות נטייה למצביות. התדירות והחומרה של ההתקפות משתנה מאדם לאדם. יש אשר עלולים לסבול התקפות חוזרות במשך מספר שבועות, ואחרים שעלולים לסבול מפרץ קצר אך חמור של התקפות קצרות. הסובל מהפרעת חרדה נוטה לדאוג בקשר לתוצאות הפיזיות והרגשיות של התקפות הפניקה. רבים משתכנעים כי ההתקפות מעידות על מחלה אשר לא אובחנה והם יערכו בדיקות רפואיות לעתים קרובות. גם כאשר תוצאות הבדיקות שליליות, אדם הסובל מהפרעת פניקה ימשיך לדאוג כי יש לו מחלה פיזית. יש אשר ישנו את דפוסי ההתנהגות שלהם, למשל יימנעו ממקומות בהם התרחשו התקפות פניקה בעבר, על מנת למנוע הישנות ההתקפות בעתיד.

 

אגורפוביה

אגורפוביה מופיעה לרוב יחד עם הפרעת פניקה, אך לא תמיד. אגורפוביה מאופיינית על ידי פחד מהופעת התקפת פניקה במקום ממנו אין אפשרות מילוט או במצב בו יגרם אובדן שליטה או מבוכה בשל אובדן שליטה.

הסובלים מאגורפוביה נוטים לכן לעזוב את ביתם (במצבים חמורים אף למשך שנים). אחדים מפתחים מסלול קבוע או שטח פעילות קבוע ומוגבל שממנו אין הם סוטים, למשל מסלול קבוע מביתם למקום העבודה. אנשים אלה אינם מסוגלים לנוע מחוץ למה שנחשב בעיניהם תחום הביטחון מבלי לסבול מחרדה חמורה.

הגיל בו מופיעה הפרעת החרדה ראשונה נע מגיל ההתבגרות המאוחרת ועד אמצע שנות השלושים. מעטים סובלים מהפרעת פניקה מילדות.

 

 

הפרעת דחק פוסט טראומתית

Post Traumatic Stress Disorder (PTSD)

פוסט טראומה PTSD הינה תולדה של חשיפה לאירוע טראומתי כלשהו, כדוגמת תקיפה על רקע מיני או פיזי, אירוע פיגוע או מלחמה, תאונת דרכים, חשיפה או צפייה במוות, במותו הבלתי צפוי של אדם קרוב, תולדה של אסון טבע כלשהו וכדומה.

שלושה תסמינים עיקריים נלווים לתופעת ה PTSD: "התנסות מחודשת" באירוע הטראומתי (כדוגמת הבזקים פתאומיים וחלומות בלהה), נטיות הימנעות (כדוגמת הימנעות מחזרה למקומות הקשורים לטראומה או מזכירים אותה בעקיפין) ואובדן תחושה רגשית (התנתקויות). כמו כן נפוצות גם תופעות פסיכולוגיות כדוגמת קשיי הירדמות, תחושת אי-שקט או פגיעה ביכולת הריכוז. בטווח הארוך עלולה להתרחש פגיעה באיכות החיים, בתפקוד בעבודה, בחיי המשפחה ועוד.

כיום ידוע כי PTSD אינה הפרעה הפוגעת אך ורק באנשי צבא. הוכח כי חשיפה לטראומה כלשהי, כדוגמת תאונה קשה, אסון טבע או תקיפה פלילית – עלולה להוביל ל PTSD .

המתחים הרבים הנובע מהחיים המודרניים על כל המשתמע מכך ברמה האישית והגלובלית, הביאו לעלייה ניכרת במספר האנשים הסובלים מ PTSD.

התופעה עלולה לפגוע באנשים בכל טווח הגילאים האפשרי, החל מילדות וכלה בגיל הזקנה, ומתח טראומתי עשוי להיות תופעה המצטברת לאורך חיי האדם. בין התגובות האפשריות לטראומה ניתן לכלול תחושת פחד מוגבר, תחושת חוסר אונים, ו/או תחושת אימה. שלושת הסוגים הנפוצים ביותר של גורמי מתח קשורים למוות או אסוציאציות על מוות:

*        ידיעתו של אדם על מותו הקרב או פציעה קשה.

*        ידיעה על מוות, מותו הקרב או פציעה קשה של בן משפחה או חבר קרוב.

*        היותו של אדם עד למקרה מוות, מותו הקרוב או פציעתו הקשה של אדם אחר.

על מנת שניתן יהיה לאבחן PTSD מבחינה פסיכיאטרית כל התסמינים חייבים להתקיים במשך חודש אחד לפחות, ולהיות מלווים בפגיעה ממשית ביכולתו של האדם ליצור קשרים חברתיים ולהתערות בחברה, לעבוד באופן סדיר או ליטול חלק בפעילויות אחרות המהוות חלק מהתפקוד היומיומי.

תסמיני ה PTSD הם:

*        חוויה מחדש של האירוע, הבאה לידי ביטוי בהתפרצות פתאומית של מחשבות וזיכרונות או חלומות חוזרים ונשנים.

*        התנהגות הימנעותית, אשר באה לידי ביטוי בהימנעות של הקורבן ממגע עם פעילויות, מצבים, אנשים, ו/או שיחות שלהם הוא מייחס קשר לטראומה.

*        תחושה כללית של קהות חושים ואובדן כל עניין בסביבה, עד כדי התנתקות.

*        רגישות יתר, כולל: אי יכולת להירדם, תחושות חרדה, תגובת בהלה קיצונית, דריכות חריפה, תחושת אי-שקט והתפרצויות זעם.

 

PTSD עשויה להתרחש בכל גיל, אם כי שכיחותה נמוכה יותר בקרב אוכלוסיית הקשישים. ילדים קטנים אשר חוו טראומה כלשהי עשויים לחלום על האירוע הטראומתי, וחלומות אלה הופכים, כעבור מספר שבועות בלבד, לחלומות בלהה חוזרים ונשנים. לרוב, ילדים יתנסו מחדש באירוע באמצעות משחק. בנוסף, הם עשויים להציג תסמינים פיזיים, כדוגמת כאבי ראש וכאבי בטן (ראה "ילדים וטראומה" בפרק על חרדות אצל ילדים). 

התסמינים הכרוניים מופיעים בדרך כלל  כשלושה חודשים לאחר התרחשות הטראומה, אם כי עשויה להיות השהייה בהופעת התסמינים, ובמקרה זה עשויים לעבור שישה חודשים מרגע חוויית הטראומה ועד להופעת התסמינים. במקרים מסוימים עשויים לעבור שנים רבות קודם להופעת התסמינים. במקרה זה, הזרז להופעת התסמין, לאחר שנים רבות, הוא יום השנה התאריך המדויק ליום האירוע הטראומתי, או התנסות באירוע טראומתי נוסף. התסמינים עשויים להשתנות מבחינת תדירות הופעתם ועוצמתם לאורך זמן.

 

יש להבחין בין PTSD להפרעת לחץ אקוטית (Acute Stress Disorder). האבחנה האקוטית מבוססת על תסמינים דומים לאלו שמגדירים מצב של PTSD אבל נקבעת כאשר אלו מתרחשים בארבעת השבועות הראשונים לאחר הטראומה לכל היותר. קורבנות טראומה רבים עלולים ללקות בהפרעת לחץ אקוטית אך להחלים ממנה תוך מספר שבועות. חלק מהם יפתחו PTSD שישפיע לטווח הארוך. הסטטיסטיקה מדברת על שליש מקורבנות הטראומה שיפתחו רמה כזו או אחרת של PTSD, וכ 5 עד 10 אחוזים שיפתחו רמה חריפה של הפרעת דחק פוסט טראומתית.

לאור נתונים אלו יש להיות מודעים לצורך במתן תמיכה נפשית לנפגעי טראומה כדי למנוע נזקים נפשיים שחלקם בלתי הפיכים בטווח הארוך. נגישות הטיפול ב PTSD  מוגבלת בזמן וקיימות השערות כי טיפול אפקטיבי ומניעתי צריך להתבצע ב 48 השעות הראשונות אחרי טראומה, ובוודאי תוך חצי השנה הראשונה.

 

 

 

 

הפרעה טורדנית כפייתית

Obsessive-Compulsive Disorder (OCD)

ב – OCD, יחידים מוטרדים ממחשבות עקשניות שאין פוסקות (אוסבססיות) המשקפות חרדה או פחדים מוגזמים; אובססיות אופייניות מתייחסות לדאגה מהידבקות בזיהום, חששות הנוגעים להתנהגות בלתי הולמת או התנהגות אלימה. האובססיות עלולות להוביל את היחיד לבצע טקסים או התנהגויות טקסיות (קומפולסיה, כגון נטילת ידיים, חזרה על ביטויים או אגירת חפצים) המיועדים להפחית את החרדה הנגרמת מן האובססיה.

הפרעה טורדנית כפייתית, OCD, מאופיינית באובססיות וקומפולסיות בלתי נשלטות, אשר מידתן המוגזמת מזוהה על ידי הפרט הסובל מהן. אובססיות הן מחשבות או דחפים פולשניים או בלתי הולמים אשר גורמים חרדה לחולה. האובססיות הנפוצות הן:

*        מחשבות הנוגעות לזיהום, למשל כאשר היחיד חושש ממגע עם לכלוך, חיידקים או חפצים "מלוכלכים";

*        מחשבות עקשניות, למשל האם כיביתי את התנור, האם נעלתי את הדלת או הפעלתי את המזכירה האלקטרונית

*        צורך קיצוני בסדר וארגון

*        דחפים או מחשבות תוקפניים, למשל דחף לצעוק "אש!" באולם קולנוע הומה.

קומפולסיות הן התנהגויות או טקסים עליהם חוזר הפרט, כאשר ביצוע טקסים אלה מנטרל את החרדה הנגרמת מהמחשבות האובססיביות, אף שההקלה אינה אלא זמנית. הקומפולסיות מוטמעות בשגרת היומיום של היחיד ואינן תמיד קשורות במישרין למחשבה האובססיבית, למשל אדם בעל מחשבות תוקפניות עשוי לספור מרצפות במדרכה בניסיון לשלוט על מחשבותיו.

להלן הקומפולסיות הנפוצות ביותר:

*        ניקיון: חולים המוטרדים מחידקים וזיהום נוטים לעסוק בניקיון בלתי פוסק, בצורת נטילת ידיים, מקלחות תכופות או ניקיון בלתי פוסק של הבית

*        התנהגויות של בדיקה: בדיקת ביצוע פעולות שגרתיות כגון נעילת הדלת או כיבוי התנור עשרות או מאות פעמים

*        חזרה: מלמול שם או מילה שוב ושוב, חזרה על ביטוי או פעולה מסוימת ללא הפסק

*        איטיות: ביצוע שיגרת היומיום באיטיות מוגזמת, הקדשת שעות רבות לארגון וסידור של חפצים.

*        אגירה וצבירה: קושי להשליך חפצים חסרי שימוש כגון עיתונים ישנים, דואר "זבל", מכשירי חשמל מקולקלים וכדומה. לעתים האגירה מגיעה למצב שבו חדרים שלמים בבית מתמלאים בחפצים שנשמרים.

 

אבחון פסיכיאטרי של OCD מחייב כי הפרט מקדיש נתח זמן משמעותי מיומו  - לפחות שעה אחת ביום  - לאובססיות ו/או לקומפולסיות , וכי הן פוגעות בשגרות החיים הרגילות שלו (למשל אדם אשר אינו מסוגל לבצע פניות שמאלה בעת נהיגה), בתפקודו בעבודה, בפעילויותיו החברתיות או במערכות היחסים שלו עם אחרים. ה OCD עלולה לפגוע ביכולת הפרט להתרכז, ופעמים רבות גוררת הימנעות ממצבים מסוימים, למשל, יחיד בעל אובססיה הקשורה לניקיון עשוי להימנע מבתי שימוש ציבוריים.

הופעת  ה – OCD היא הדרגתית ולרוב מתחילה בגיל ההתבגרות או בבגרות המוקדמת. להבדיל ממבוגרים, ילדים בעלי OCD, שמפגינים בעיקר קומפולסיות מהסוג של נטילת ידיים, רחצה, בדיקה וסידור, אינם מכירים במידתן המוגזמת של האובססיות והקומפולסיות שלהם.

  

 

           

פוביה (פשוטה/ספציפית)      Specific (Simple) Phobia

פוביה (בעברית: "בעת") מוגדרת כמצב בו הפרט סובל מתגובת פחד ובהלה חריפים ומוגזמים לאובייקט מסוים או למצב מסוים שאינם מעוררים תגובות כאלה בקרב רוב האוכלוסיה. לדוגמא, פוביה מחיות (עכבישים, מקקים, כלבים, חתולים), פחד גבהים (מעליות, מגדלים, טיסות), מצבים רפואיים (זריקות, בדיקות דם, רופא שיניים), ועוד. כאמור, רמת הפחד אינה הולמת את המצב, ואפילו הסובלים מהבעיה מכירים בכך שתגובתם בלתי הגיונית. פחד זה עלול להוביל למצב של הימנעות ממצבים יומיומיים מקובלים ושכיחים.

פוביה תוגדר ככזו כאשר הפחד של הפרט פוגם בשגרת היומיום שלו, בתעסוקתו ובאיכות חייו. כל עוד הפחד הוא סביר הוא לא ייחשב לפוביה.

פוביה יכולה להיווצר בילדות ולרוב הינה תולדה של אירוע טראומתי כלשהו, מודע או לא מודע. למשל: נשיכה ע"י כלב עשויה להוביל לפחד מכלבים. פוביה שמקורה בילדות עשויה להיעלם עם השנים באופן ספונטני. פחד מפני סוגים מסוימים של בעלי חיים היא הפוביה הנפוצה ביותר. ההפרעה עשויה להיות מלווה בהפרעת פניקה ופחד ממקומות פתוחים.

ישנו ויכוח תיאורטי על מקורות הפוביה. הגישה ההתנהגותית גורסת כי מדובר בהתניה שלילית שנוצרה בסיטואציה לא נעימה. הגישה הפסיכואנליטית גורסת כי מקורה בקונפליקטים לא מודעים. יתכן כי מדובר בשילוב בין גורמים שונים, כולל אף גורמים תורשתיים.

הטיפול הנפוץ והיעיל ביותר לפוביה הוא קוגניטיבי התנהגותי, ניתן לשלב היפנוזה וכלים טיפוליים נוספים.

חרדה (פוביה) חברתית        Social Anxiety Disorder (SAD)

חרדה חברתית, SAD, מאופיינת בתחושת חרדה קיצונית ומוגזמת בכל הקשור לשיפוט ע"י אחרים או התנהגות העלולה לגרום לתחושת מבוכה או הפיכה למקור ללעג חברתי. חרדה מוגברת זו עשויה להוביל להימנעות ממצבים חברתיים שונים.

התסמינים הנלווים להפרעה זו הם: דפיקות לב מואצות, חולשה, נטייה להסמיק והזעה מוגזמת.

אנשים הסובלים מהפרעה זו הם בעלי רמה גבוהה של מודעות לסממנים הפיסיים של תחושת החרדה והחשש שאנשים אחרים ישימו לב, ישפטו אותם ויקבלו רושם שלילי לגביהם. פעמים רבות, פחד זה מוביל לתחושת חרדה קיצונית או התקפי חרדה הקודמים לפעילות מסוימת או הימנעות מביצוע פעילות מסוימת. מבוגרים מודעים לכך שאין כל יסוד הגיוני לתחושת הפחד שלהם, או שהפחד הוא מוגזם, אך אינם יכולים לכבוש תחושה זו.

 

תסמינים פיזיולוגיים של פוביה חברתית כוללים בין היתר דפיקות לב, רעידות, הזעה, קיבה רגישה, שלשולים, בלבול, הסמקה ועוד. הסמקה בסיטואציות חברתיות שכיחה במיוחד ולרוב מעצימה את תחושת המבוכה  של הסובל.

אנשים הסובלים מפוביה חברתית נוטים לרגישות לביקורת ודחייה, מתקשים להביע את עצמם וסובלים מהערכה עצמית נמוכה. הפחדים הכבדים ביותר הקשורים להפרעה זו הם פחד לדבר בציבור או לדבר עם זרים, פחד לפגוש אנשים חדשים, ופחדים הקשורים לעשייה (פעילויות אשר עלולות להיות מביכות), כדוגמת כתיבה, אכילה או שתייה בציבור. הסובלים מבעיה זו חוששים בדרך כלל להימצא במגוון של מסגרות חברתית.

ההפרעה מתפרצת בדרך כלל באמצע או בסוף תקופת ההתבגרות, אך ידוע גם על ילדים שאובחנו כסובלים מפוביה חברתית. ילדים הסובלים מהפרעה זו (ראה "ילדים ומתבגרים") נוטים לביישנות מוגזמת, היצמדות לאחרים, התקפי זעם ואף אי יכולת נפשית לדבר. לרוב מלווה הפרעה זו בירידה חדה בביצועים בבית הספר, דבר המוביל לניסיונות מצד הילד להימנע מללכת לבית הספר או להשתתף בפעילויות חברתיות התואמות את גילו. עיקר הפחדים קשורים למסגרות של בני גילם וחבריהם ולא פעילויות בית ספריות הכוללות מבוגרים, אשר עמם הילדים עשויים לחוש יותר בנוח.

האבחון הפסיכיאטרי של SAD מבוסס על קיום התסמינים למשך חצי שנה, לכל הפחות. פוביה או חרדה חברתית (SAD), משפיעה על למעלה מ 10 אחוזים מהאוכלוסיה בעוצמות חומרה שונות והטיפול בה אפשרי בצורה יעילה למדי 

הפרעת חרדה מוכללת  Generalized Anxiety Disorder (GAD)

מאופיינת ע"י דאגנות יתר מוגזמת ובלתי מציאותית. אצל מבוגרים החרדה מתמקדת בנושאים כגון בריאות, כסף, משפחה או קריירה. בנוסף לדאגנות כרונית, תסמינים של GAD כוללים ביטויים פיזיולוגיים כגון רעידות, כאבי שרירים, בעיות שינה, כאבי בטן, סחרחורת ומתח כללי.

GAD עלול להופיע יחד עם הפרעות חרדה או דיכאון אחרות.

ככלל, קשה לאבחן GAD כי אין בה תסמינים דרמטיים כגון התקפות פניקה, קוצר נשימה וכדומה, כפי שקיימות לעיתים בהפרעות חרדה אחרות. אבחנה פסיכיאטרית מחייבת כי במשך ששה חודשים, ימי ההופעה של הדאגנות עולים על מספר הימים בהם הדאגנות אינה מופיעה.

מוקד הדאגנות של ה – GAD עשוי להשתנות. לרוב, המיקוד הוא על עניינים כגון עבודה, כספים ובריאות הפרט ובני משפחתו. יחד עם זאת, הדאגנות עשויה להתמקד בעניינים של שגרת היומיום, כגון סידורים ומטלות, תיקוני רכב ואיחור לתורים שנקבעו.

קיים חוסר התאמה בין עוצמתה, תדירותה ומשך זמן התרחשותה של הדאגנות לבין חומרתו האובייקטיבית של עניין עצמו, עד כדי פגיעה בתפקוד היומיומי של הפרט וביכולת הריכוז שלו. התסמינים הפיזיים הנפוצים כוללים:

*        מתח בשרירים

*        הזעה

*        בחילה

*        שלשול או אי נוחות בדרכי העיכול

*        ידיים קרות ולחות

*        קושי בבליעה

*        עצבנות

הסובלים מ GAD נוטים להיות מתוחים, להתלונן על תחושה של אי שקט וחוסר רגיעה, מתעייפים בקלות וסובלים משינה בלתי רגועה.

 הפרעות חרדה אצל ילדים ומתבגרים

ילדים ובני נוער סובלים מחרדות בדיוק כמו מבוגרים והם עשויים לסבול מהפרעות שונות בדיוק כמו מבוגרים. אירועים מלחיצים בחיי היומיום, כדוגמת תחילת לימודים בבית הספר, עזיבת מקום מגורים, מעבר למקום חדש או אובדן הורה – עשויים לגרום להתפתחות הפרעת חרדה. יחד עם זאת, גורם לחץ מסוים אינו בהכרח תנאי מקדים להתפתחות הפרעה.

בעוד שילדים עלולים לפתח כל אחת מהפרעות החרדה המוכרות, ישנן הפרעות חרדה שהן שכיחות יותר בקרב ילדים. הפרעות חרדה מסוימות ייחודיות לשלבי התפתחות מסוימים. הפרעה מסוג חרדת נטישה (Separation Anxiety Disorder) ופוביה פשוטה שכיחים יותר בקרב ילדים צעירים בטווח הגילאים של 9-6. הפרעת חרדה מוכללת GAD (Generalized Anxiety Disorder)

והפרעת חרדה חברתית, SAD (Social Anxiety Disorder), שכיחות יותר בתקופת הביניים של הילדות ובתקופת ההתבגרות. התקפי חרדה (הפרעת פניקה Panic disorder) שכיחה אף היא בתקופת ההתבגרות. בדומה למבוגרים, דיכאון שכיח גם בקרב ילדים, בפרט בני נוער. למרות העובדה כי ילדים חווים תסמיני חרדה בדומה למבוגרים, התסמינים מוצגים בצורה שונה אצל הילדים, וגם תגובתם של הילדים לתסמינים שונה מזו של המבוגרים. עובדה זו עשויה לגרום לקשיים באבחון. בנוסף, קשה לעתים לקבוע אם התנהגותו של ילד היא "שלב מסוים" בהתפתחותו הטבעית או האם ההתנהגות נושאת בחובה הפרעה מסוימת.

להלן התייחסות להפרעות החרדה הנפוצות אצל ילדים ובני נוער.

 

חרדה חברתיתSocial Anxiety Disorder (SAD)

SAD מאובחנת לרוב באמצע שנות העשרה, אך מצויה גם בקרב ילדים בגילאי טרום בית ספר ובית ספר יסודי. אם אין מטפלים בהפרעה זו בשלב מוקדם, היא עשויה להימשך לתוך תקופת הבגרות ועלולה להעמיד את הילד בסיכון ונטייה לדיכאון.

 

מה לחפש:

*        פחד מפני סיטואציה חברתית אחת לפחות (כדוגמת הפסקה בבית הספר) או סיטואציה הכוללת ביצוע של משימה מסוימת (למשל: כתיבת מבחן).

*        פחד ברור בעת הימצאות עם קבוצת בני אותו גיל או בשעת הימצאות עם מבוגרים.

*        כאשר הילד נמצא במצבי פחד הוא סובל מתסמיני חרדה פיזיולוגיים:

o       הזעה.

o       דפיקות לב מואצות.

o       כאבי בטן.

o       תחושת סחרור.

o       בכי.

o       התקפי זעם.

o       קיפאון.

*        הימנעות ממצבים המעוררים פחד, או תחושת חרדה של ממש מפני מצבים מסוג זה.

*        פגיעה ברמת הביצוע והעשייה בבית הספר או/ו ההגעה לבית הספר, היכולת ליצור קשרים עם קבוצת בני אותו הגיל או לפתח ולקיים מערכות יחסים.

 

SAD בתקופת הילדות יכולה להתבטא במספר אופנים שונים:

*        סירוב / הימנעות מביקור בבית הספר.

*        חרדת נטישה (Separation Anxiety Disorder )

*        בחירה סלקטיבית להימנע מדיבור (אילמות) (Selective Mutism)

 

סירוב / הימנעות מביקור בבית הספר

ילד הסובל מרמת חרדה ומתח גבוה בבית הספר עלול לסרב לבקר בבית הספר בקביעות, או עלול להתקשות להישאר בבית הספר מרגע שהגיע לשם. יש להפריד בין מצב זה לבין ילדים המשתמטים מבית הספר מסיבות של הפרעות בהתנהגות.

סירוב ללכת לבית הספר הוא לרוב תסמין המעיד על קיום בעיה רחבה ועמוקה יותר ואם לא יטופל עלול לפגוע ביכולת ליצור קשרים חברתיים, בביטחון-עצמי, בכישורי התמודדות וכמובן, בחינוך. סירוב ללכת לבית הספר, שמקורו בחרדה, מופיע אצל  2 עד 5 אחוזים מכלל הילדים בגיל בית הספר. תופעה זו שכיחה ביותר בתקופות של שינוי ומעבר כגון סיום בית ספר יסודי ומעבר לחטיבת ביניים, או מעבר מחטיבת ביניים לבית ספר תיכון. טיב החרדה משתנה בהתאם לגיל, אך גורמי החרדה השכיחים ביותר הם:

*        חרדת נטישה.

*        חרדה לגבי הישגים אקדמיים.

*        חרדה הקשורה ליכולת לרכוש חברים.

*        התנהגויות מסויימות בתוך בית הספר כגון:

o       פרידה מהאנשים שמטפלים בילד ודואגים לשלומו.

o       נסיעה באוטובוס.

o       אכילה בבית הספר.

o       שימוש בשירותים בבית הספר.

o       הפחד שיקראו בשמם בכיתה.

o       החלפה לבגדי ספורט.

o       יצירת קשרים עם ילדים אחרים או מורים.

o       חשיפה להצקות והטרדות מצד ילדים אחרים או ילדים גדולים יותר.

 

הגילאים בהם ההימנעות מביקור בבית הספר נפוצה ביותר הם טווח הגילאים של 6-5, ו 11-10. ילדים המסרבים ללכת לבית הספר הם, בדרך כלל, בעלי רמת משכל ממוצעת או מעל הממוצע.

המתח והלחץ שהם חווים עשויים לבוא לידי ביטוי בתסמינים פיזיולוגיים כגון כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות, שלשולים ועוד. לתסמינים הפיזיולוגיים עלולים להתלוות תסמינים התנהגותיים, כגון התקפי זעם, חוסר גמישות, חרדת נטישה, הימנעות, אי ציות או התנגדות.

ילדים גדולים יותר חווים, בנוסף למתח וללחץ המלווים את המעבר מבית ספר אחד לאחר, לחצים חינוכיים ופדגוגיים בכיתות גבוהות יותר, כאשר עתידם מתחיל להתגלות בפניהם.

הלחצים הבאים עשויים לבוא לידי ביטוי באופן קיצוני בהופעה ולבוש, חוסר שינה או מרד. בדומה לילדים קטנים יותר, חשוב ביותר לדאוג לכך שהילד ישאר בבית הספר למרות התנגדות הילד. היעדרות מבית הספר מעצימה את תחושת החרדה ואינה מפחיתה אותה.

 

חרדת נטישה (Separation Anxiety Disorder)

ילדים רבים סובלים מחרדת נטישה בגילאים שבין 18 חודשים ל- 3 שנים. בגיל זה סביר שילד יחוש חרדה מסוימת כאשר הורה עוזב את החדר או יוצא מתחום הראייה של הילד. לרוב ניתן להסיח את דעתו של הילד מתחושה זו. גם תגובה של בכי כאשר הילד נשאר במעון יום או בגן היא שכיחה, והבכי נרגע כאשר הילד מתחיל להתערות בסביבה.

בדרך כלל ילדים בגיל 4 מסוגלים להיפרד מהוריהם. אם לא – הבעיה עלולה להיות הפרעה מסוג חרדת נטישה, תופעה המשפיעה על כ 4 אחוז מכלל הילדים. במצב כזה הילד חווה מצב של חרדה קיצונית כל אימת שהוא רחוק מהבית או מצוי בנפרד מההורים או מהאחראים על הטיפול בילד. במקרה כזה, קיים רצון מוגזם לשמור על קשר עם האדם שהילד חש בחסרונו.  געגועים עזים הביתה ותחושת אומללות מכך שהילד אינו מצוי עם הקרובים לו הם שכיחים ביותר. בשעת הפרידה הילדים חווים בדרך כלל פחדים וחששות באשר לבריאותם וביטחונם של הוריהם.

ילדים הסובלים מהפרעה מסוג חרדת נטישה עלולים:

*        להימנע מללכת למקומות שונים לבדם, ללא ליווי.

*        לסרב ללכת לבית הספר או למחנות.

*        לסרב לישון אצל חברים.

*        להתלוות להורה לכל מקום.

*        לדרוש שמישהו יישאר אתם בזמן שהם הולכים לישון או להופיע בפתאומיות בחדר השינה של הוריהם במהלך הלילה.

*        להתעורר מחלום בלהות שחלמו על היותם מופרדים מהאנשים שהם אוהבים.

הפרעה מסוג חרדת נטישה עשויה להופיע לראשונה בכל גיל קודם לגיל 18, אך שכיחותה גבוהה ביותר בקרב ילדים בגילאים 9-7.

 

בחירה סלקטיבית להימנע מדיבור (אילמות) (Selective Mutism)

ילדים אשר אינם מצליחים לדבר במצבים בהם הם אמורים לדבר, וכאשר סירובם או אי יכולתם לדבר פוגמים בלימודיהם בבית הספר וביצירת קשרים עם חברים, עשויים לסבול מאי יכולת סלקטיבית לדבר, תופעה הנחשבת לצורה קשה של הפרעת חרדה חברתית. התופעה שכיחה מתחת לגיל 5, אך תכופות מופיעה כאשר הילד מתחיל ללמוד בבית הספר. גיל האבחון הממוצע הוא 8-4, אך סביר להניח כי אותם ילדים סבלו גם מביישנות יתר בגילאים מוקדמים יותר. על מנת שניתן יהיה לאבחן את ההפרעה, ההתנהגות האמורה צריכה להתקיים לאורך חודש אחד לפחות. הילדים עשויים להיות דברנים ולהיות בעלי יכולת תקשור גבוהה, ואפילו קולניים, כל עוד הם נמצאים בביתם, או בכל מקום בו הם חשים בנוח.

ילדים הסובלים מאי יכולת סלקטיבית לדבר עלולים:

*        לקפוא על מקומם, להיות חסרי הבעה, להסב את ראשם, ללעוס את שערותיהם, להימנע ממגע עין או להידחק לפינה.

*        לחוות מתח וחרדה קודם להתנסותם במצבים בלתי נוחים. תסמינים שכיחים של חרדה קודם להתנסות באירועים חברתיים כוללים: כאבי בטן, כאבי ראש וכאבים מסוגים נוספים.

*        ילדים הסובלים מאי יכולת סלקטיבית לדבר יציגו, לרוב, סימנים נוספים של חרדה קשה: חרדת נטישה, התקפי זעם תכופים ובכי, נטייה למצב רוח, חוסר גמישות, בעיות שינה וביישנות קיצונית. אלה עשויים להתגלות כבר בשלב הינקות.

 

פוביה פשוטה (ספציפית) (Specific Phobia)

כאמור בפרק המתאים (ראה כנ"ל) פוביה באה לביטוי בפחד עמוק ובלתי הגיוני מאובייקט מסוים, כדוגמת כלב, או מצב מסוים, כדוגמת טיסה. פוביות רבות שכיחות בתקופת הילדות ולרוב נעלמות עם הזמן. אם הפחד קיים במשך 6 חודשים, לכל הפחות, ויפריע לילד בחיי היומיום ובפעילות היומיומית, תאובחן ההפרעה מבחינה פסיכיאטרית כפוביה. דוגמא לכך היא ילד המסרב לשחק מחוץ לבית מחשש שמא יתקל בכלב. סוגי הפוביה הנפוצים ביותר בתקופת הילדות הם: בעלי חיים, סופה, גבהים, מים, דם, חשיכה, טיפולים רפואיים שונים.

שלא כמו מבוגרים הסובלים מפוביה, הילדים לרוב אינם מכירים בכך שהפחד שהם חשים הוא בלתי הגיוני או מוגזם, ולכן עשויים שלא לדבר כלל על פחדיהם. ילדים פשוט יימנעו ממגע עם דברים או מצבים הגורמים להם לתחושת פחד, או המפגש עמם ילווה בחרדות אשר תבואנה לביטוי באופנים הבאים: בכי, התקפי זעם, קיפאון, היצמדות ואי יכולת להתנתק, הימנעות, כאבי ראש, כאבי בטן וכדומה.

 

הפרעת חרדה מוכללת (Generalized Anxiety Disorder- GAD)

הפרעה מסוג זה משפיעה לרוב על ילדים בגילאים 11-6. היא מאופיינת בדאגה מוגזמת ותחושת חרדה לגבי דברים רבים, כולל, בין היתר: ציונים, הישגים וכישורים בתחום הספורט, דייקנות, סוגיות משפחתיות, רעידות אדמה, בריאות ועוד.

הילד הסובל מהבעיה אינו מסוגל לשלוט בתחושת הפחד וזו מפריעה לפעילותו היומיומית. התסמינים הפיסיים של GAD  כוללים: תחושת חוסר מנוחה, לאות, אי יכולת להירדם, קשיי ריכוז, תחושת אי שקט ועצבנות, שרירים מתוחים.

ילדים הסובלים מ-GAD נוטים לדרוש מעצמם הרבה, שואפים לשלמות ולעתים מבצעים משימות באופו חוזר ונשנה, בכפייתיות. לעתים הם מבקשים אחר אישור ותמיכה בלתי פוסקים מאחרים.

 

התקפי חרדה (פניקה) (Panic Disorder)

מבחינה האבחנה הפסיכיאטרית הפרעת פניקה היא מצב שבו הילד התנסה בשני התקפי פניקה לכל הפחות, בפרק זמן של חודש לפחות, במהלכו חושש הילד מהישנות של ההתקף, מאובדן שליטה, או מתחושה שהוא "יוצא מדעתו". הגיל השכיח ביותר הוא תחילת עד אמצע שנות העשרים. תופעה זו אינה שכיחה בקרב ילדים קטנים, אך יכולה להופיע לראשונה בגיל ההתבגרות.

התקף פניקה מוגדר כהתפרצות פתאומית של פחד ממשי או תחושת חוסר נוחות, אשר מגיעה לשיאה כעבור עשר דקות בממוצע, וכוללת לפחות ארבעה מהתסמינים הבאים:

*        תחושה של סכנה ממשמשת או אבדון.

*        דפיקות לב.

*        הזעה.

*        רעידות.

*        קוצר נשימה.

*        תחושת חנק.

*        כאבים בחזה או תחושת אי נוחות.

*        בחילה או כאבי בטן.

*        סחרחורת או קלות ראש.

*        תחושה של חוסר מציאות, דפרסונליזציה.

*        חשש מאובדן שליטה או "יציאה מדעתי".

*        פחד מפני מוות.

*        תחושות של דקירות ורטטים.

*        הבזקים של חום או קור.

 

ילדים, בדומה למבוגרים, נוטים לדאגה כאשר הם מצויים במצבים או במקומות בהם הם חוו התקפים קודם לכן, ולפיכך עשויים להימנע מהמצבים הללו או מלבקר במקומות אלה. פחד ממקומות פתוחים (אגורפוביה) עשוי להיות תולדה של הימנעות הילד ממצבים בהם הוא חווה התקף בעבר, או מצבים ומקומות אשר מהם לא ניתן להימלט בעת התקף פניקה.

 

הפרעות חרדה בקרב ילדים: בדיקה עצמית להורים

במידה שאתם סבורים שילדכם סובל מהפרעת חרדה שאלו את עצמכם את השאלות הבאות.

במידה והינכם מזהים סימנים המופיעים להלן, פנו לייעוץ פסיכולוגי.

המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

 

*        האם ילדכם סובל מפחד ברור וממושך מפני מצבים חברתיים הכוללים אנשים שאינם מוכרים לו?

*        האם ילדכם חרד באופן מוגזם ממספר אירועים או פעילויות?

*        האם ילדכם סובל מקוצר נשימה או דפיקות לב מוגברות ללא כל סיבה נראית לעין?

*        האם ילדכם מקיים קשרים חברתיים המתאימים לגילו עם בני משפחה ואנשים אחרים שהוא מכיר?

*        האם ילדכם נראה בדרך כלל חרד כאשר הוא נמצא עם בני גילו ונוטה להימנע מלהיפגש עמם?

*        האם ילדכם סובל מפחד מתמשך ובלתי הגיוני מאובייקט מסוים או מצב מסוים, למשל: טיסה, גובה או בעלי חיים?

*        כאשר ילדיכם נתקל באובייקט או במצב ממנו הוא פוחד, האם תגובתו היא קיפאון, היצמדות או התקף זעם?          

*        האם ילדכם חרד באופן מוגזם באשר ליכולותיו ואיכות עשיית הדברים השונים?

*        האם ילדכם בוכה, סובל מהתקפי זעם, או מסרב להיפרד מבן משפחה או אדם מוכר אחר, כאשר הדבר הכרחי?

*        האם ילדכם סובל מירידה בביצועיו ועשייתו בכיתה, מסרב ללכת לבית הספר או נמנע מפעילויות חברתיות המתאימות לבני גילו?

*        האם ילדכם מבלה זמן רב מדי יום בביצוע דברים באופן חוזר ונשנה (למשל, רחיצת ידיים, בדיקה חוזרת של דברים או ספירה)?

*        האם יש לילדיכם פחד מוגזם מאנשים או אירועים (למשל: פורצים, חוטפים, תאונות דרכים) אשר עשויים להיות בעייתיים, למשל: בתוך התקהלות או במעלית?

*        האם ילדכם סובל מסיוטים וחלומות בלהות, כאבי ראש או כאבי בטן, באופן חריג?

*        האם ילדכם נוהג לגלם באופן קבוע סצינות משחק הלקוחות מתוך אירוע בעייתי או מטריד?

*        האם ילדכם חוזר על ביצוע המטלות בשל תחושת חוסר שביעות רצון ואי יכולת להסתפק בביצוע שיהיה פחות ממושלם?

 

מקור:

Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. WashingtonDC, American Psychiatric Association, 1994.

 

 

עזרה לבני משפחה

עשויים לחלוף חודשים רבים, ואף שנים, מבלי שהסובלים מהפרעות חרדה ובני משפחותיהם יידעו מה בדיוק אינו כשורה. מצב זה הוא מקור ללחצים ותסכול ועלול לגרום למתח ביחסים. מתח זה אינו בהכרח מתמתן לאחר האבחון. תהליך ההתאוששות וההחלמה עשוי להיות ארוך.

בני משפחה מעונינים לעזור לסובל מההפרעה, אך אין הם יודעים כיצד. חשוב לזכור כי הפרעות חרדה הן אמיתיות, חריפות, אך, למרות הכל- ברות טיפול. העובדה שאדם סובל מהפרעה אינה מעידה על חולשה היעדר בגרות או היעדר עמדה מוסרית מגובשת.

קיימות כיום ראיות מחקריות מהימנות המעידות על כך שמעבר לאירועי חיים ואישיות שמשפיעים על היווצרות הפרעות חרדה, קיים קשר בין הפרעות החרדה השונות לתהליכים כימיים במוח ולגורמים גנטיים.

בדומה לכל בעיה אחרת של בן משפחה, הפרעות חרדה עלולות לגבות מחיר מבני משפחתו וחבריו של הסובל מהפרעה כזו, שכן שגרת עבודות הבית והטיפול בבית נפגמת. לעתים יש צורך בתכניות מיוחדות או נטילת הלוואות, ולעתים האדם הסובל מההפרעה מסרב להשתתף בפעילויות חברתיות אופייניות. גורמים אלו עשויים להשפיע באופן שלילי על הדינמיקה המשפחתית. רצוי שבני המשפחה ילמדו על ההפרעה ככל שניתן, ובכך יידעו למה לצפות בכל הקשור לחולי ולתהליך ההחלמה. על בני המשפחה ללמוד מתי עליהם להיות סבלניים ומתי לדחוק בבן המשפחה הסובל מהפרעה.

תמיכה משפחתית חשובה לתהליך ההחלמה, אך חשוב לזכור כי אין כל "תרופת קסם". על מנת להחלים דרושה עבודה קשה ומוטיבציה, בעיקר מצד האדם הסובל, כמו גם סבלנות ותמיכה מצד בני המשפחה. ישנם מספר דברים שבני המשפחה יכולים לעשות על מנת להקל על האדם היקר להם המאובחן כסובל מהפרעת חרדה:

*        ללמוד ולדעת יותר על ההפרעה.

*        ללמוד להכיר בהישגים קטנים ולעודד אותם.

*        לשנות את ציפיותיהם בתקופות של לחץ ומתח.

*        למדוד את ההתקדמות לפי השיפור ברמה האישית ולא עפ"י סטנדרטים מוחלטים.

*        להיות גמישים ולנסות ולשמור על שגרת חיים רגילה.

חשוב כי בני המשפחה יזכרו כי תהליך ההחלמה יגרום גם לתחושת לחץ בקירבם. עליהם להקים רשת תומכת של בני משפחה וחברים, עבור עצמם. חשוב לזכור כי ניתן להתגבר על הפרעת החרדה באמצעות טיפול נכון ע"י מומחים לבריאות הנפש.

 

בדיקה עצמית לבני המשפחה

במידה שאתם סבורים שבן משפחה סובל מהפרעת חרדה פנו לפרקים הקודמים המתארים הפרעות חרדה שונות ובדקו האם הקריטריונים המופיעים שם תואמים למצבו של בן משפחתכם. תוכלו להדפיס את החומר ולהראות לו את הנתונים. במידה והינכם מזהים סימנים להפרעת חרדה, נסו להפנותו לייעוץ פסיכולוגי או פנו לייעוץ בעצמכם.             

 

הפרעות חרדה בקרב קשישים

מחקרים בנוגע לתופעת החרדה ולטיפול בתופעה בקרב האוכלוסייה המבוגרת אינם כה מפותחים כמו מחקרים הנוגעים לבעיות מנטליות אחרות, כדוגמת דיכאון או מחלת האלצהיימר. עד לא מזמן האמינו כי הפרעות חרדה פוחתות עם הגיל, אך כיום המומחים מתחילים להכיר בכך שהזדקנות ותחושת חרדה אינם זרים זה לזה, וכי חרדה שכיחה אצל מבוגרים כמו אצל צעירים, אם כי קיים שוני רב בכל הקשור לזמן ולאופן בו החרדה מופיעה אצל מבוגרים.

הפרעות חרדה בקרב האוכלוסייה המבוגרת הן ממשיות וניתנות לטיפול, ובכך זהות לתופעה זו אצל צעירים. דמיון נוסף בין צעירים וזקנים בכל הקשור לחרדה הוא העובדה שתחושת החרדה מלווה לרוב בתחושת דיכאון. דיכאון וחרדה שלובים זה בזה, בקרב צעירים וזקנים כאחד, כאשר מחצית החולים הסובלים מדיכאון עמוק סובלים גם מחרדה וכרבע מהסובלים מחרדה סובלים מדיכאון עמוק. בדומה לצעירים, גם בקרב האוכלוסייה המבוגרת עובדת היותך אישה וללא חינוך פורמלי מהווה גורם סיכון להתפתחות חרדה.

מרבית הזקנים הסובלים מהפרעת חרדה סבלו מהפרעה דומה בהיותם צעירים. המתח והפגיעות הייחודיים לתהליך ההזדקנות הם שגורמים לחרדה גם לאדם שלא היה פגיע בעבר: בעיות פיזיות כרוניות, היחלשות קוגניטיבית ואובדן אדם יקר.

בהסתמך על מומחים, הייתה בעבר נטייה להקל ראש בהפרעות חרדה בשלבי החיים המאוחרים, וזאת ממספר סיבות. אחת מהן היא שחולים מבוגרים יותר לא נוטים לדווח על תסמינים פסיכיאטריים ונוטים, לעומת זאת, להדגיש בעיות פיזיות שהם חווים. בנוסף, מספר מחקרים מרכזיים בתחום האפידמיולוגיה לא כללו הפרעת חרדה מוכללת (Generalized Anxiety Disorder) , אחת מהפרעות החרדה השכיחות ביותר בקרב זקנים.

ההכרה בקיומה של בעיית חרדה אצל אדם זקן מציבה מספר אתגרים. תהליך ההזדקנות מביא עמו שכיחות גבוהה יותר של בעיות רפואיות מסוימות, דאגה מציאותית לגבי בעיות פיזיות ושימוש גובר במרשמים רפואיים. כתוצאה מכך, ההפרדה בין מצב רפואי ותסמינים פיסיים של הפרעת חרדה הינה תהליך מסובך ומורכב יותר אצל אוכלוסיית הקשישים. עצם אבחון תופעת החרדה בקרב אנשים הסובלים משיטיון הוא קשה. קשה לעשות את ההפרדה בין חרדה של אי שקט (אגיטטיבית) האופיינית לשיטיון ובין תופעת חרדה מקובלת. היחלשות הזיכרון עשויה להתפרש כסימן לחרדה או שיטיון, והפחדים עשויים להיות מוגזמים, אך גם מציאותיים והגיוניים, תלוי במצבו של האדם.

הרופא המטפל הוא שאמור לבצע את האבחון והטיפול הראשוני. קשישים רבים חשים בנוח יותר להיחשף בפני רופא שהם מכירים. בנוסף, אם הם בוטחים ברופא המטפל שלהם, גדלה הסבירות לכך שהם יסכימו לקבל טיפול או הפנייה למומחה לבריאות הנפש.

על מנת לטפל בתופעת החרדה אצל זקנים נעשה שימוש בתרופות ובטיפול פסיכולוגי, אם כי המחקרים הקליניים הבודקים את מידת היעילות של הטיפול מסוג זה עדיין מצומצמים. הטיפול המומלץ למרבית הפרעות החרדה הוא תרופות ממשפחת ה SSRI (Serotonin Reuptake Inhibitors). השימוש בטיפול פסיכולוגי בגישה התנהגותית קוגניטיבית, CBT (Cognitive Behavioral Therapy) לצורך הפחתת רמות החרדה בקרב זקנים גובר והולך. טיפול מסוג CBT  עשוי לכלול הדרכה בהתרגעות, הבנייה קוגניטיבית מחודשת (החלפה של מחשבות המובילות ליצירת חרדה במחשבות מציאותיות יותר ופחות נוראיות) וחשיפה (חשיפה שיטתית לאובייקטים או למצבים המעוררים את תחושת החרדה מלכתחילה). טיפול באמצעות CBT עשוי להימשך מספר חודשים ואין לו כל תופעות לוואי.

הצלחה בטיפול בחרדה בקרב חולים זקנים תלויה, בחלקה, בקיומה של שותפות בין החולה, המשפחה והרופא. יש צורך בהסכמה של כל הצדדים בנוגע לבעיה, כמו-גם מחויבות לדבוק בטיפול עד שיוכל החולה לחזור לתפקוד רגיל. ייתכן שבני המשפחה יצטרכו לתמוך בזקן ולהבטיח כי סוגיות שונות העשויות להופיע תוך כדי הטיפול, כדוגמת תופעות לוואי הקשורות בשימוש בתרופה, תטופלנה מיד.

 

מודאג ממצבו של הורה מזדקן?

אחת הדרכים הטובות ביותר לגלות האם אכן קיימת בעיה היא באמצעות שיחה עם ההורה שלך או אחד מיקיריך לגבי שינוי כלשהו בחייהם. שאל אותם לגבי כל שינוי שהבחנת בו בהקשרים הבאים:

*        שגרת היומיום ופעילויות יומיומיות. לדוגמא, האם סבתא מסרבת לבצע פעילויות אשר בצעה קודם לכן כחלק משגרת היומיום או נמנעת מלהשתתף במצבים חברתיים מהם נהנתה קודם לכן?

*        דאגות. לדוגמא, האם אבא דואג יותר מבעבר והאם הדאגות הללו מוגזמות (למשל: איום ממשי על ביטחונו).

*        תרופות. לדוגמא, האם אמא התחילה ליטול לאחרונה תרופה שינה? האם היא נוטלת תרופה מסוימת יותר מאשר קודם לכן? תופעות לוואי תרופתיות (כדוגמת בעיות נשימה, קצב לב בלתי סדיר או רעידות) עשויות לעתים להיות סימן לתסמינים של חרדה. בנוסף, שימוש מופרז בתרופות (או אלכוהול) עשוי להצביע על ניסיונות ל"ריפוי עצמי באמצעות תרופות".

*        מצב רוח כללי. תחושת דיכאון וחרדה שלובות זו בזו פעמים רבות. בכי רב, אדישות ואובדן עניין בפעילויות שקודם לכן היו מקור לעניין רב הם סממנים אפשריים לדיכאון.

 

טיפול בחרדה דרך עזרה עצמית - Self help

חלק ממאפייני התקופה המודרנית, ובעיקר מאז כניסת האינטרנט לחיינו, היא יכולתם של אנשים למצוא דרכים חדשות לעזרה עצמית. את הפרק הנוכחי במאמר נקדיש לסקירה של השיטות הנפוצות ביותר לטיפול בחרדה באמצעים אותם ניתן להפעיל באופן עצמאי. יש להדגיש שכמו כל מיומנות אחרת בחיים, אי אפשר לצפות לפתרונות "קסם". יש צורך באימון ורכישה הדרגתית של המיומנות כדי שהיא תהיה אפקטיבית כנגד החרדה. עם זאת, אלו שיטות הפועלות בצורה וודאית וניתן לבחור מהמגוון שלהלן את השיטה או השיטות המתאימות לכל אחד באופן אינדיבידואלי.

חשוב להבין שלא כל אחד נמצא במצב המתאים לעזרה עצמית ולעיתים נדרשת עזרה של איש מקצוע, לפחות בשלבים הראשונים של הטיפול. מצבי חרדה מאופיינים באי וודאות וחוסר אונים. עזרה עצמית, לעומת זאת, מאופיינת בשליטה ומיומנות. לעיתים נוצרת "התנגשות" פנימית בין שני הגורמים הללו, מה שלא מאפשר לפרט שימוש יעיל בטכניקות של העזרה העצמית. כמו בהתנעה של מכונית בעזרת כבלי הצתה, נדרש לעיתים מקור אנרגיה חיצוני כדי ליצור את הניצוץ שיפעיל את המנוע. אין טעם להיות מתוסכל ולהילחם במצב מסוג זה. עדיף לבקש עזרה מקצועית ואחרי תקופה מסוימת לנסות שוב להפעיל את כלי העזרה העצמית באופן עצמאי. ישנו סיכוי גבוה שכלים אלו יהיו יעילים אחרי התמתנות מסוימת של החרדה ויעזרו, לא רק לשפר את המצב באופן מיידי, אלא גם לשמר את ההישגים לטווח הארוך.

 

כלים לעזרה עצמית

ההוראות והשפה בהמשך בגוף זכר לצורך נוחיות הכתיבה בלבד.

ההוראות רלוונטיות כמובן לנשים ולגברים כאחד. 

1. הרפית שרירים

הכול נמצא בראשך... בזרועך, ברגלך ובידיך.

הרפיית שרירים, ולמעשה כל הטכניקות שיתוארו בהמשך, כוללות רכיבים של טיפול בגוף. החרדה באה לידי ביטוי לא רק באופן פסיכולוגי אלא גם בתסמינים גופניים. לדוגמא, קוצר נשימה, מתח שרירים, נשימות מואצות עד כדי היפר-ונטילציה, דפיקות לב מואצות ועוד. תסמינים גופניים אלו מתדלקים את המחשבות שמייצרות חרדה. לפיכך, טיפול בסימפטומים גופניים אלה עשוי להוריד את תחושת החרדה. הטיפול הזה מפתיע ביעילותו, אך גם ברציונל שמפעיל אותו. על פי רוב אנחנו חושבים באופן סיבתי כלפי החרדה, כלומר, אם נמצא את המקור הפסיכולוגי לחרדה ונטפל בו, גם הגוף ירגע. אולם באופן מעניין, אם הגוף רגוע, גם אם מקור החרדה הפסיכולוגי לא השתנה כלל, האם נחוש חרדה? התשובה כמובן שלא. מסתבר שגם אם הנושא המטריד ממשיך להטריד באותה עוצמה, אולם הגוף רגוע, מצב החרדה נעלם, החשיבה הופכת ליותר רציונלית, ובעקבות זאת גם הנושא שמטריד לפתע מטריד פחות. המצב החדש הרבה יותר מתאים לטיפול בהיבט הפסיכולוגי והסיכוי להצליח בו גבוה יותר לעומת המצב הראשוני בו גם הנפש מוטרדת וגם הגוף מוטרד. מסתבר שעם תרגול  נכון ניתן להדוף את התסמינים הגופניים של החרדה ולהשתחרר מאחיזתם. בעקבות זאת הרווחה האישית תשתפר ומצב החרדה יפחת.

הרפיית שרירים הדרגתית – שיטת ג'ייקובסון

הרפיית שרירים הדרגתית הינה טכניקה פשוטה שבולמת את החרדה ע"י שחרור הדרגתי של קבוצות שרירים - אחרת כל פעם. יעילות השיטה אומתה ע"י אדמונד ג'ייקובסון רופא משיקאגו עוד לפני 75 שנה. הוא תיאר את שיטה בה לא נדרש דמיון או כוח רצון. מאחר והגוף מגיב למחשבות מעוררות חרדה ע"י יצירת מתח בשרירים, ומאחר והמתח בשרירים גורם למחשבות תורמות  חרדה, הרי שכך מופעל תהליך שלילי מעגלי . עצירת המתח בשרירים גורם להפסקת המעגל והורדת החרדה כיוון שמחשבות חרדה לא יכולות להתקיים בגוף רגוע ורפוי.

הלחץ והמתח באים לידי ביטוי גופני במיוחד בצוואר וכתפיים לעיתים יש סימפטומים של כאבי ראש, כאבי גב, מתח בלסתות, לחץ בעיניים, לחץ דם גבוה, חוסר שינה ועוד. כמו כן קיימת השפעה על התחושה בבטן ועל מתח שרירים כללי בגוף.

מגוון בעיות אלו יכולים להיפטר ע"י תרגול קבוע בהרפיה שיטתית של קבוצות שרירים בגוף.

כיצד לעשות זאת?

שיטת ג'ייקובסון כרוכה במתיחה והרפיה של קבוצות שונות של שרירים באופן רציף. בכל פעם יש למתוח ולהרפות קבוצת שרירים אחרת למשך 10 שניות בערך והרפייתם באופן מיידי. לאחר הרפיה במשך 15-20 שניות חוזרים על התהליך על אותה קבוצת שרירים. לאורך כל הזמן יש לשים לב לתחושה באותה קבוצת שרירים, ובעיקר לאחר ההרפיה. רק לאחר תחושת הרפיה משמעותית ממשיכים לקבוצת השרירים הבאה.

יש להתאמן בשיטה זו לפחות פעם ביום למשך 20 דקות, רצוי פעמיים ביום. עם זאת, גם תרגול של כ-5 דקות בכל פעם (אחת מהן במיטה לפני ההליכה לישון) עשוי להביא תוצאות טובות למדי. לאחר תקופה של שבועיים שלושה ניתן לחוש כיצד זמן התגובה בו מגיעים לתחושת ההרפיה מתקצר באופן משמעותי ולמעשה הוראה עצמית להרפיה יכולה להתרחש תוך שניות בודדות.

הנחיות:

שכב בתנוחה נוחה במקום שקט, אל תצליב ידיים או רגליים. ניתן לבצע את הפעולה גם בישיבה בתנוחה נוחה. עדיף לעצום את העיניים במהלך התרגיל. לאחר מציאת התנוחה הנכונה יש לקחת 3 נשימות עמוקות, ובזמן הנשיפה החוצה לדמיין את המתח הפנימי שלך זורם ממך כלפי חוץ. כעת קמץ אגרופיך ושמור אותם קמוצים למשך 10 שניות (ניתן להעביר בדמיון את מתח השרירים של הגוף לאגרוף הקמוץ). ואז שחרר לאט את האגרוף במשך 15-20 שניות. יש לבצע כעת הפסקה ל 15-20 שניות ולבצע תרגול נוסף על האגרוף. בסיום יש לעבור לקבוצות שרירים נוספות בגוף: שרירי הפנים, הצוואר, הכתפיים וכו'.

 

2. הרפיית מחשבות ‏

מרגע יקיצתנו ועד ההירדמות פועל מוחנו בתכונה מתמדת. מסתבר שלעיתים תחושות החרדה מאיצות את מרוץ המחשבות. הפרק הבא מציג טכניקות של דמיון מודרך ומדיטציה שמסייעות בעזרת תרגול יום יומי להרגעת המחשבות ולריכוז עצמי. שליטה בטכניקות פשוטות אלו מסייעת בהגנה אל מול תחושת החרדה ולהשגת תחושות שלווה.

דמיין ש...

דימויים הם חלק מדפוסי המחשבה שלנו. החיזיון המנטלי שאנו מדמיינים יכול להשפיע על התנהגותנו ועל כוח רצוננו המודע והרצוני. כוחו של הדמיון הוא מדהים. למשל, נסו לדמיין פרוסת לימון הנמצאת מתחת ללשון. שימו לב שמתחילה הפרשת רוק בפה כאילו הלימון באמת נמצא שם. בניסוי מסוים נתנו לאנשים לראות תמונות ובדקו בעזרת סורק מוחי אילו חלקי מוח מופעלים בזמן ההתבוננות בתמונות המציאותיות. לאחר מכן ביקשו מאותם אנשים לעצום את עיניהם ולדמיין את התמונות שראו קודם לכן. הסתבר שאותם אזורי מוח הופעלו שוב, כאילו התמונה האמיתית נצפית שוב בעזרת העיניים. מכאן שהדמיון שלנו אינו רק "פרי דמיון" אלא הוא מאוד מציאותי. הדמיון יכול להכתיב מה שבסופו של דבר יחווה במציאות. זו הסיבה שהדמיון משמש כלי שיוצר חרדה, אנחנו חושבים על כל מיני דברים שעלולים לקרות, אבך באותה מידה, הדמיון יכול לשמש ככלי טיפולי להרפיה ולהפחתת חרדה.

דמיון מודרך

דמיון מודרך הוא שיטה שמשתמשת בדמיון מכוון לשינוי התנהגות. באופן מודע ניתן ליצור בעזרת הדמיון חוויות מנטליות שישמשו בהמשך כוח המונע חרדות. השיטה פשוטה מאוד וניתנת לתרגול כמעט בכל מצב. היא דורשת בסך הכל לעצום את העיניים ולדמיין תמונה רגועה ובטוחה. בעזרת אותה תמונת רוגע ניתן להקטין את תסמיני החרדה. המפתח לשימוש מוצלח בשיטת הדמיון המודרך הוא לתרגל אותה בשעה של נינוחות או בעזרת יצירת נינוחות בעזרת הרפיה שרירית. אמנם גם הדמיון עצמו מרגיע, אך עדיף לתרגל אותו כשהגוף נמצא בהרפיה (ראה את הסעיף הקודם על הרפיה שרירית).

הנחיות:

יש לבחור מקום בו ניתן לתרגל ללא הפרעות חיצוניות. עם זאת, בשלבים מאוחרים יותר לאחר למידת הטכניקה, דווקא תרגול במקום סואן שהוא חלק מהיום-יום עשוי להוות כלי חשוב להתמודדות עם לחץ וחרדה. כידוע, החרדה אינה ממתינה שנהיה במקום רגוע אלא יכולה לפרוץ בכל מקום, ובמיוחד במקומות סואנים או מלחיצים. בכל מקרה, לצורך התחלה עד רכישת המיומנות חשוב להכין תנאים נוחים ושקטים לפעולה. לפני העבודה עם הדמיון יש להשתמש בטכניקות שתוארו קודם לכן לצורך הירגעות והרפיה שרירית. אפשר לסרוק בדמיון את שרירי הגוף, משרירי הפנים למעלה, ואחריהם שריר אחר שריר, דרך הצוואר, הכתפיים, הידיים, הבטן, הגב, האגן והרגליים וכפות הרגליים, ולוודא שהגוף נכנס למצב רגוע והרמוני מבחינה שרירית. יש לשמור על נשימה רגילה, נעימה ורגועה. תנאי בסיס אלו ישמשו קרקע טובה לתהליך מוצלח של דמיון מודרך.

כעת אפשר להעלות בדמיון תמונה של מקום נעים. רצוי לבחור מקום ניטראלי שאינו בעל מטען רגשי משמעותי וללא אינטראקציה חברתית משמעותית. למשל, תמונה של ים, יער, מקום יפה בו היית בו בעבר או ראית בסרטים וכדומה. תמיד בסיום התרגיל יש לפתוח את העיניים, להתמתח היטב ולחזור לערנות מלאה, זאת למעט מצבים בהם התרגול נעשה במיטה לפני השינה, ובו חלק מהמטרה יכול להיות גלישה נעימה אל תוך השינה.

אפשר לשלב במהלך התרגיל שמיעת מוזיקה נעימה, כל אחד לפני העדפותיו האישיות. הרעיון הכללי הוא ליצור מצב רגוע הן ברמה של שרירי הגוף והן ברמה של הדמיון. שילוב זה של רוגע בגוף ובנפש הינו ההפך המוחלט ממצב חרדה וסותר אותה, כפי שחומר סותר חומצה מנטרל את פעילותה הדורסנית.

דוגמא לתרגיל דמיון מודרך של חוף ים

הערה: ניתן להקליט לעצמך את הטקסט הבא, ולהשמיע אותו בעזרת קלטת עם עיניים עצומות. עם זאת, אין צורך לעקוב באמת אחר ההוראות הקונקרטיות הללו וכל אחד יכול לבנות לעצמו את סיפור הדמיון שלו, כל פעם מחדש.

אתה יורד במדרגות עץ לחוף יפהפה, כמעט ריק מאדם ומשתרע למרחקים עד אין סוף, ככול שהעין יכולה לקלוט. החול בהיר, כמעט לבן, רך ועדין למגע. אתה פוסע ברגלים יחפות ומרגיש את מגע החול בבהונות רגליך. אתה מרגיש נפלא לצעוד לאט על החוף המקסים. אתה שומע  באוזניך את אוושת הגלים. אתה עוקב בעיניך על גלישת הגלים, הקול מרגיע אותך ואתה מסוגל לרוקן את ראשך מכול מחשבותיך. אתה עוקב אחרי הגלים איך הם מתגלגלים מתקרבים לחוף מתרוממים ומגיעים לחוף ומתנפצים, אחד, אחד, אחרי השני.  אפשר לראות כיצד חוזר על עצמו התהליך בו הגלים בשפל ואז מתרוממים לשיא ומגיעים לחוף ומתנפצים.

הים יפהפה בצבע כחול עמוק, כל כך מרגיע להסתכל על הים עד האופק. אתה עוקב אחרי קו האופק לכל הצדדים ימינה ושמאלה עד כמה שתוכל לראות למרחק ניתן לגלות למשל שקו האופק מתקמר כלפי מטה לפי קו כדור הארץ. אתה סורק במבטך את הים ומגלה באופק הרחוק סירת מפרס קטנה.  המראה כולו מרגיע אותך מאוד... אתה ממשיך ללכת לאורך החוף ואתה חש בריח האוויר הרענן, המלוח של הים... אתה ממלא את ריאותיך שאיפת אוויר עמוקה, ואז נשיפה... ואתה מרגיש רענן ויותר רגוע.

מעל ראשך עפים שני שחפים לכיוון הים... הם מאוד חינניים ואתה מרגיש חופשי כמוהם. אתה במצב רגיעה הולך לאורך החוף. מרגיש את משב הרוח בפניך ואת חום השמש חודר לצווארך וכתפיך. תחושת חום השמש מרגיעה אותך ואתה חש סיפוק עצום להיות על חוף הים היפהפה הזה.

אתה רואה כסא נוח ואתה מגיע אליו ומתיישב. ונשען אחורה ונרגע עוד יותר . עוד מעט תעצום את עיניך ותקשיב לאוושת הגלים. איך הם מתנפצים וזורמים,  וקצב הגלים נושא אותך עמוק יותר ויותר להרגשה נהדרת של שלווה ושקט.

תרגול דמיון מודרך  של יער

אתה צועד על שביל , עמוק בתוך יער, מסביבך עצים גבוהים, עצי אורן, אלונים, עצי פרי יפים... נסה לראות אותם. רחש של אוושת הרוח שנושבת מבעד הצמרות מרגיעה אותך וגורמת לך להרפות את עצמך.  אתה מריח את ריח האדמה הלחה של היער, ואת ריח הצמחיה. אתה מסתכל למעלה דרך צמרות העצים הגבוהים ורואה פיסות שמי תכלת. אתה רואה שהשמש גבוהה מעל בשמים.  קרניים חודרות מתפצלות מבעד לעצים עד לאדמה. אתה מסתכל על הדוגמאות  המורכבות של קרני השמש המסתננות דרך העצים והיער נראה לך דמוי ארמון נפלא, ממלא אותך בתחושות שלווה וכבוד לטבע. מרחוק נשמע רחש מים זורמים בשצף, ככול שאתה מתקדם הרעש גובר, ואתה מגיע לנחל זורם. אתה מתבונן במים הזורמים ומבחין בברק שנוצר מהשתקפות האור במים .אתה מדמיין את עצמך יושב וחש מאוד בנוח. נשען על עץ או על סלע ואולי אף נשכב על דשא רך. אתה יכול לראות את הזרם העובר בין הסלעים. האבנים בגוונים של חום, אפור, לבן. רעש המים מהנחל כל כך מרגיע ואתה נסחף בתחושות השלווה... שאף נשימות עמוקות ומרעננות ושקע על הדשא, או על מצע עלים או בכל מקום נוח אחר, ותן ליער הקסום למלא אותך בתחושות עמוקות של שלווה ושקט...

תרגיל ספירת נשימות

אתה יושב בשקט ומתמקד בנשימות: שאיפות ונשיפות. כל פעם כשאתה נושף ספור את גלי הנשימה. ספור עד עשר או יותר נשימות. ואז התחל מהתחלה. בכל פעם שמחשבותיך מתחילות לנדוד, החזר אותם על ידי שאיפות ונשיפות וספירתם. כשאתה מתחיל לדמיין תמונות ומנהל שיח פנימי אל דאגה, אל תשפוט את עצמך חזור שוב לספירה. אם אתה מאבד את הספירה , החל שוב מאחד קדימה או ממאה לאחור. אחרי שאתה מתרגל זמן מה את מדיטציית הספירות, אפשר לוותר על הספירה ולהתרכז בנשימות בלבד. שאיפות, ונשיפות. מטרת הספירה לעזור להתמקד.

חשיבה מעשית (מה שאתה חושב זה מה שאתה מקבל...)

תאר לך שני אנשים שנקלעו לפקק תנועה בשעת לחץ. אחד חש עצמו לכוד וחושב לעצמו מחשבות  הבאות: "אני לא יכול לעמוד בזה, אני חייב לצאת מפה, איך הכנסתי את עצמי למצב כזה?" הוא חש לחץ כעס ותסכול. האדם השני לעומתו תופס את המצב בפקק דווקא כהזדמנות להירגע, לשבת נינוח, לשים קלטת מוסיקה חדשה. הוא אומר לעצמו: "יש לי הזדמנות להתאים את עצמי לקצב התנועה להביא עצמי להרפיה, להוריד את המתח ע"י תרגילי נשימות והאזנה למוזיקה". הוא חש תחושת רוגע והשלמה עם המצב.

כמובן שבשני המקרים המצב ה"אובייקטיבי" זהה, אך ההרגשה הסובייקטיבית והתגובה למצב שונים לחלוטין. כל אחד מהדמויות מגיב פנימית שונה ויש לו שיחה עצמית אחרת. למעשה, מה שאנו אומרים לעצמנו כתגובה לכל מצב נתון זה מה שיקבע את מצב רוחנו והרגשתנו. אנו סבורים שהמציאות החיצונית קובעת את חווייתנו, אולם בפועל הפירוש והמחשבות שלנו לגבי מה שקורה מייצרות את ההרגשות שלנו ואת התפיסה של המציאות. ישנם כמובן מצבים אובייקטיביים חמורים יותר, לדוגמא, מצב של מחלה או תאונה, אולם גם אז אנשים שונים יפרשו באופן שונה את המציאות ובמיוחד את ההשלכות של מה שקרה כלפי העתיד. לקיחת אחריות מרצון על המציאות (נכון, יותר קל להאשים את החוץ והסביבה, אבל בסופו של דבר זה גם מדכא יותר ומעורר יותר חוסר אונים וחרדה) תחזיר את המושכות לידך. זהו אחד המפתחות החשובים בהם אתה זוכה בחיים מאושרים יותר ונטולי חרדה.

3. הסרת יצרני קטסטרופות

מה יקרה אם...  המטוס ייפול? או ייחטף? יקרה משהו למשפחה שלי? אם תקרה לי תאונה? אם אכשל בבחינה? יפטרו אותי מהעבודה? בן הזוג שלי יעזוב אותי? ואם מישהו יראה שאני בחרדה? אולי יחשוב שאני משוגע? אין גבול למחשבות קטסטרופאליות. הבסיס למחשבות הללו נובעים מהן העובדה שאנו בני תמותה. קשה להכיר בכך, אבל מרגע שנולדנו... אנחנו הולכים למות. איננו אוהבים לחשוב על העובדה הזאת, אבל היא כורח המציאות. אנו מדחיקים לפיכך את קיומה של המציאות הזו, אבל נותרים חרדים כל הזמן, הן מהמוות והן ממגבלת ההזדמנויות שעומדת בפנינו למממש את עצמנו בזמן הקצוב והבלתי וודאי שעומד לרשותנו. במידה רבה, חוויה נפשית זו, תחת צילו של המוות, היא המקור העיקרי לחרדה האנושית. חרדת פרידה מבן זוג, חרדת טיסות, חרדת בחינות, כולן בסופו של דבר קשורות למרכיבי האובדן והעובדה שהחיים אינם אינסופיים, כך שלא ניתן יהיה בהכרח להשיג את התיקון המצופה. הכרה בכך שזוהי חוויה אנושית אוניברסלית תוכל להרגיע במידה מסוימת חרדות ולמנוע הערכה מופרזת של מצבים בחיים.

יצירת מחשבות קטסטרופה בנויה על הגזמה בהערכת משמעות התוצאות השליליות והגזמה בהרגשת חוסר היכולת לטפל בהם. ניתן עם זאת לקרוא תיגר על מחשבות קטסטרופאליות. ישנן לפחות שלוש שיטות לעשות זאת: 1. לזהות אותן; 2. להתווכח איתן ועם מידת נכונותן; 3. להחליף אותן במחשבות ריאליות יותר. למעשה גישה זו היא הבסיס לטיפול הפסיכולוגי בשיטת CBT – תרפיה קוגניטיבית התנהגותית.

לדוגמא: פחד ממחלה קשה. דפוס המחשבה הקטסטרופלית יבוא לביטוי במחשבה: אין לי אנרגיה, אני עייף כל הזמן, אולי יש לי סרטן, ואם יאבחנו לי סרטן זה הסוף שלי. אני לא מסוגל לשאת זאת...

שלבי העזרה העצמית: זיהוי המחשבה המעוותת: א. "בגלל שאין לי אנרגיות ואני מרגיש עייפות, כנראה שיש לי סרטן"; ב."אם זה המצב אני לא יכול לתפקד". יש לזהות מחשבות מעוותות מסוג זה, להתווכח איתן ולהחליף אותן. האם עייפות היא באמת סימן מרכזי לסרטן? האם יש אנשים עייפים שאין להם סרטן? פקפק בתוקף המחשבות המעוותות. כמה הסיכון הוא ריאלי? כמה גרוע ונורא זה באמת? נניח שאפילו ימצאו אצלי סרטן. האם באמת אתפרק לגורמים? האם לא אוכל להמשיך לחיות? האם אין המון אנשים שחלו בסרטן והחלימו והמשיכו לחיות שנים רבות? כמה פעמים ההרגשה הזו תקפה אותי בעבר, וכמה פעמים גיליתי בדיעבד שזו היתה דאגת יתר? ואם אכן הכי גרוע קורה, האם אין אפשרות שאוכל להתמודד?

החלף את המחשבות בממשיות יותר כמו: "חוסר אנרגיה יכול להיות תסמין לכל מיני בעיות גופניות ופסיכולוגיות הגיוניות, כמו וירוס חורף נפוץ, תשישות, לחץ מוגבר בעבודה, התייבשות וסתם דכדוך. לאו דווקא סרטן. ואם באמת יהיה מדובר בסרטן, גם אם זה לחלוטין לא סביר כרגע, גם בזה ישנן שיטות להתמודד.

דוגמא נוספת: פחד לדבר לפני קהל. מחשבות בעלות אופי קטסטרופאלי יטענו: מה יקרה אם אחטוף התקפת חרדה כשאני מדבר בפני קהל? אולי אתמוטט? אולי אשתתק? אולי יחשבו שאינני שפוי? איזה בושה ועלבון, לא אוכל לעמוד בזה. יש לזהות את המחשבות הללו, לפקפק באמיתותן ולהחליף אותן במחשבות מציאותיות: "בעבר התמודדתי בהצלחה עם מצבים כאלה, אהיה מסוגל להתמודד גם כעת. חוץ מזה, אנשים מתייחסים בהבנה לתופעות של לחץ להופיע בפני קהל. אפשר אפילו לשתף אותם בכך שאני מתרגש, הם בוודאי יעודדו אותי..."

דוגמא נוספת: פחד לאבד את העבודה. מחשבות בעלות אופי קטסטרופאלי: יש מיתון ומצב כלכלי קשה במשק ובארגון שלי, יפטרו אותי מהעבודה ולא יהיה לי כסף לשלם שכר דירה. אנחנו ניזרק לרחוב. אהיה תלוי  בחסדי אנשים זרים... זהה מחשבות אלו, פקפק באמיתותם והחלף אותם במחשבות ריאליות :"מה האפשרות שבאמת אאבד את משרתי? האם באמת אשאר חסר בית? החברה שבה אני עובד אינה במצב גרוע כל כך. רוב השכירים עדיין עובדים, הם לא מפטרים אנשים. אני טוב במה שאני עושה.יש לי משפחה תומכת. יש לי חברים שיעזרו לי במידת הצורך. יש לי קצת חסכונות. אוכל גם לקבל דמי אבטלה. אולי יהיה קשה אבל לא קטסטרופאלי.

‏4. התעמתות עם פחדיך

הדרך היעילה ביותר להתגבר על חרדותיך היא להתמודד איתם. המשך הכחשת מצב החרדה רק מחמיר אותו. לאנשים רבים נדמה שזה פשוט לא אפשרי להתמודד אל מול פוביה שמציקה ומאיימת. הרי הפוביה גורמת להימנעות ואם הייתי יכול להתמודד לא היתה לי את החרדה מלכתחילה. הפתרון לפיכך הוא לבצע את החשיפה בצורה הדרגתית, כך שתוכל להתעמת עם פחדך צעד קטן אחרי צעד. השיטה נקרא "הכהייה שיטתית" (דסנסיטיזציה סיסטמטית) שמשמעותה טיפול של חשיפה בשלבים למוקד החרדה.

הטיפול כולל למעשה תהליך המפחית לאט את הרגישות שלך לפוביות שלך. אתה חושף את עצמך למצב המאיים ע"י פעילות בסולם דרגות, שמעמת אותך בהדרגתיות עם הפוביה כשהמטרה הסופית היא ביטול מוחלט של הרגישות שלך לפוביה. הנחת היסוד היא שהפוביה הינה חסרת יסוד מציאותי. לדוגמא, פובית הטיסות, פובית הבחינות, פוביה מחיה כלשהי, אינם מייצגים סכנה אמיתית, לפחות לא בעוצמה בה היא נחוות. לפיכך, אם בסופו של דבר ניתן יהיה להתעמת בצורה ישירה עם הפוביה, ולראות שכלום לא קורה, הפוביה תעלם. לדוגמא, אדם הסובל מפובית כלבים, לא מסוגל להתקרב לכלב. עם זאת, במידה ויוכל ללטף כלב ואף לגדל כלב בביתו, הפוביה תעלם לחלוטין. הכהייה שיטתית תפעיל סדרה של שלבים שתביא לכך שהאדם הפובי יוכל בסופו של דבר להגיע לרגע בו ילטף כלב ואף יגדל כלב בביתו. הטיפול בעזרת חשיפה כולל תהליך של ניתוק הקשר בין מצב הפוביה ותגובות החרדה למצב (לדוגמה  עמידה מול קהל), ולאחר מכן ייחוס תחושות הרפיה ורוגע לאותו מצב. הפוביה תלויה במצב מסוים מאוד שמאיים בצורה לא מציאותית המתריע לכאורה על סכנה. כאשר מצליחים לבטל את הרגישות למצב הפובי הוא הופך להיות מצב רגיל ולא מאיים.

יצירת סולם החשיפה: חשיפה נוצרת ע"י סולם מודרג  שמביא אותך צעד אחרי צעד בהדרגה קרוב יותר למצב המפחיד. רצוי לייצר 10-15 שלבים. לעיתים יהיה צורך בתמיכה וליווי בצעדים מסוימים, במיוחד אלו שמעלים את רף הפחד. בכל שלב תן לעצמך ציון חרדה, מה עוצמת החרדה בין 0-10 כאשר 10 מייצג חרדה בלתי נסבלת ו-0 העדר חרדה מוחלט. השתמש בשיטות של הרפית שרירים ודמיון מודרך כדי להפחית חרדה בכל שלב. אל תתקדם לשלבים הבאים אלא אם סולם החרדה מהשלב הנוכחי נמוך מהציון 3.

לדוגמא, סולם התמודדות עם פובית מעליות:

1.      הסתכל באינטרנט על מעליות, קרא על מעליות

2.      דמיין כיצד אתה עולה במעלית

3.      מצא קניון שבו יש מעליות שניתן להתבונן עליהן גם מרחוק

4.      עקוב אחרי תנועת המעליות מרחוק, בחן כיצד הן עולות ויורדות.

5.      עמוד בתור לכניסה למעלית, אך אל תיכנס

6.      עמוד בתוך מעלית חונה יחד עם איש התמיכה שבחרת.

7.      עמוד במעלית חונה לבדך.

8.      עלה או רד קומה אחת יחד עם איש התמיכה שלך.

9.      עלה או רד קומה אחת לבדך כשאיש התמיכה שלך מחכה לך ביציאתך.

10. עלה או רד שתי קומות יחד עם איש התמיכה שלך.

11. עלה או רד שתי קומות לבדך כשאיש התמיכה שלך מחכה לך ביציאתך

12. עלה או רד שלוש קומות יחד עם איש התמיכה שלך.

13. עלה או רד שלוש קומות לבדך כשאיש התמיכה שלך מחכה לך ביציאתך

14. סע לבד במעלית.

 

דוגמא לסולם טיפול בחרדת טיסות:

1.      דמיין מקומות בעולם אליהם תרצה להגיע

2.      תכנן שלבים שונים בנסיעה לחו"ל

3.      התייעץ עם סוכן נסיעות לגבי טיסה אפשרית

4.      גלוש באינטרנט באתרי תיירות ובדוק מחירי טיסות

5.      סע לשדה התעופה והתבונן על מטוסים ממריאים ונוחתים

6.      שוחח עם טייס או אדם אחר שמתמצא בתעופה, הבן כיצד מטוס טס ופועל

7.      נסה לארגן לעצמך סיור בתוך מטוס חונה

8.      היכנס למעלית שקופה בקניון וכשהמעלית עולה ויורדת דמיין שאתה במטוס

9.      הזמן טיסה קצרה בארץ, טוס לאילת, לחיפה, לראש פינה.

10. הזמן טיסת נופש קצרה ביעד קרוב, טוס לקפריסין או תורכיה.

11. טוס ליעד רחוק יותר.

את כל השלבים הללו רצוי לשלב עם הטכניקות שתוארו קודם לכן, הרפית שרירים, דמיון מודרך, הסרת יעדי קטסטרופות. שילוב השיטות משפר את יעילותה של כל שיטה בנפרד.

 

5 שינויים באורח החיים כאמצעי לטיפול בחרדה

התעמלות ופעילות פיזית על בסיס קבוע

תרגילים נמרצים על בסיס קבוע הם אחד מהכלים היעילים ביותר להקטנת חרדות. פעילות ספורטיבית מפרישה בגוף חומר שנקרא אנדורפינים וכן חומרים נוספים. אלו נותנים תחושה חיובית וכוח חיסוני נוגד חרדה.

כפי שצוין קודם לכן, חרדה מעוררת תגובה ספונטנית של הגוף לברוח או להילחם - fight or flight. תרגול גופני משחרר ומשמש פורקן טבעי של אדרנלין שמגביר תחושת רעננות ומרץ ומקטין בצורה פיזיולוגית את הנטייה למצבי פוביה. החיה בטבע במצבים של פעילות גופנית אינה פנויה להתעסק עם פחד. בשלב הזה היא עסוקה בפעילות של חיים. האדם אינו שונה במובן זה מהאופן בו הטבע תכנת את מצבי ההתמודדות מול החרדה.

תכנית תרגול גופני צריכה לכלול תרגול אירובי, לפחות 3 פעמים בשבוע בין 20 ל 30 דקות בכל פעם. יש לתרגל בהתאם לצרכים וליכולות. ניתן להשתמש במגוון פעילויות ספורט כגון ריצה, שחיה, רכיבה על אופניים, התעמלות אירובית, הליכה וכדומה. כמו כן יש צורך בחיסול רשימת התירוצים הנפוצה לשחרור מפעילות יומית כגון אין לי זמן, אני עייף מידי, משעמם, לא נוח וכדומה. יש להתייחס לפעילות הגופנית כתרופה טבעית, יעילה מאוד כנגד חרדה.

תזונה נכונה

נושא זה הוא מעבר לטווח העיסוק של מאמר זה, ורצוי לקרוא לגביו בהקשרים נוספים. עם זאת נציין בקצרה שיש גורמים תזונתיים שרצוי להתחשב בהם בעת הטיפול בחרדה, כמו לדוגמא הימנעות משתית קפה ומוצרים אחרים המכילים קופאין. מהצד השני, צמחים שונים נחשבים בעלי סגולות מרגיעות. בתי המרקחת מוכרים מוצרים שונים של תרופות טבעיות ללא צורך במרשם רופא שעשויות להפחית מצבי חרדה. באופן כללי, תזונה מאוזנת ומסודרת היא מתכון טוב לבריאות באופן כללי, אבל גם ליציבות ומניעת תנודות רגשיות בתקופות בהן ישנן מצבי חרדה ולחץ.

טיפוח ופינוק עצמי

במרוץ החיים שוכחים לעיתים שהמטרה המרכזית של החיים היא גם להנות מהם. מצבי לחץ וחרדה מסמנים לעיתים שהפרט שכח את הבסיס ועסק בצורה מופרזת בעבודה או נושאים אחרים מעוררי חרדה. לעיתים חזרה אל היסודות הבסיסים של החיים משפרת בצורה ניכרת את איכות החיים של האדם הסובל מחרדה. מדובר בשמירה על שינה מספקת, אכילה נכונה, פעילות פנאי יומית לבילוי והנאה, פגישת חברים, זמן איכות עם המשפחה ועוד. אלו מסייעים בהפקת אנרגיה והתלהבות לביצוע כל התפקודים והשגת המטרות של החיים. הם חיוניים במיוחד במצבי לחץ וחרדה. הקפד על לפחות שעה אחת ביום שמיועדת רק לטיפוח ופינוק עצמי. שמור על יום בשבוע בו אתה מקדיש את הפעילויות לעצמך ולמה שאתה אוהב. צא לחופשה קצרה. סוף שבוע או אפילו שבוע שלם עשויים לחדש מצברים, ואין צורך לתכנן אותם זמן רב מראש.

פשט את חייך

סגנון החיים המודרני הינו גדוש ועמוס. הוא מהווה את אחד מגורמי תחושות החרדה הטיפוסיים. הורדת הגודש והעומס, וחזרה מסוימת את המקורות הפשוטים של החיים עשויה לשפר את ההרגשה הכללית. אין הכוונה כמובן בחיי סגפנות או וחסך. עם זאת, לא מזיק להוריד כמה שעות שבועיות של טלוויזיה, שעות נסיעה בפקקי תנועה, מענה אובססיבי לטלפון הסלולרי, הקשבה לכל מבזק חדשות כל חצי שעה, ועוד דברים פשוטים מסוג זה. במקום זה הוסף לפעילות הקבועה הקשבה למוסיקה, פעילות יצירתית ותחביבים, ואפילו זמן פנוי ללא כל מעשה.

 

6. התמודדות מיידית עם מצבי חרדה

התנגדות ומאבק בדאגות לא יבריחו אותם, להיפך, ככל שתנסה לסלק אותם הם יטרידו אותך יותר, כאילו שאתה מודה בכך שאינך מסוגל להתמודד עימן. לחליפין ניתן לטפח מחשבות ותגובות שמצהירות: "אני מסוגל להתמודד עם זה, עשיתי זאת בעבר". קבלת תסמיני הדאגה כחלק טבעי של החיים הוא מפתח חשוב להצלחה בהתמודדות עם חרדה. "הנה שוב התקף החרדה מגיע, הנה התחושות המשונות בגוף, דפיקות הלב, הידיים שמזיעות, הסחרחורת, אבל בעצם אין להם משמעות מאוד רצינית לחיים שלי. התופעות יחלפו מהר, רוב האדרנאלין שהופרש לגוף ייטמע בו תוך כ-5 דקות ולאחר מכן תחזור ההרגשה הטובה יותר". יש להבין שתגובות חרדה מוגבלות מאוד בזמן. רוב הסבל מהחרדה נובע ממחשבות על ההתקף שהיה וההתקף הבא, ועל הפגיעה והעלבון בכך ש"אני סובל מחרדה". קבלת העובדה שחרדה היא חלק טבעי מהחיים בטבע, מעין פעמון אזעקה ממצבי סכנה שמרתיע פעמים רבות באופן שגוי, עשויה להרגיע באופן ספונטני את החרדה.

מכאן שהשלמה וקבלת הסימפטומים ההתחלתיים של החרדה הם מאוד משמעותיים לטיפול בחרדה. חרדות ודאגות משאירות אותך חשוף ורגיש, ולא בשליטה ואף לפעמים בתחושת שיתוק. אם לא תפעל מייד, תחושות החרדה יתגברו. לפיכך כשתחושות אלו תוקפות אותך קבל זאת כעובדה, ואז נסה לנתב אותם למשהו אחר בצורה יצירתית. אל תנסה להילחם בהם אך גם אל תישאר פסיבי. הכן דרכי התמודדות כולל טכניקות שפורטו קודם לכן, דפוסי חשיבה ותשובה שתרצה להפעיל כנגד דפוסי החשיבה השליליים שעולים בך, וכן נתיבי התנהגות רצויים, כמו, יציאה לריצה ספורטיבית סביב השכונה למשך 20 דקות. רוב הסיכויים שבסיום הריצה התקף החרדה יעלם כלא היה. בכל מקרה, אל תימנע מפעילות. להיפך, בנה לך נתיב פעילות למצבי חרדה. אם ניתן הפעל תוכניות מתוחכמות: צפה בסרט, צא לריצה, דבר בטלפון עם חברים, וכדומה. כמובן שהנאות וריגושים מיידיים עשויים לנחם ולספק כתרופה נוגדת חרדה מיידית. בקש ממישהו קרוב לחבק אותך, עשה מקלחת חמה או אמבטיה מרגיעה, ארגן לעצמך ארוחה או חטיף טעים, מין, צפייה בקומדיה, קריאת ספר בדיחות, וכדומה. לעיתים אפילו פעילויות בסיסיות ביותר עשויות להספיק. ספור מ-100 עד 0 לאחור, חמם לעצמך משהו במיקרוגל, לעס מסטיק, ספור אנשים שעוברים ברחוב או בחנות, עשה מקלחת קרה, חבר מספרים על נייר, שחק במשחקי מחשב, וכדומה. כמובן ששיטות אלו עשויות לשמש כעזרה להתמודדות מיידית לרגשות חרדה פתאומיות, אך הן אינן יכולות להחליף שיטות להתמודדות ממשית עם החרדות.

 

7. זעם על החרדה  

תחושות כעס והרגשת חרדה הם תגובות שאינן עולות בקנה אחד, אין מצב בו אפשר לחוות את שתי התחושות האלה ביחד. אם אתה מסוגל לחוש זעם כלפי החרדה, זה הרגע שהחרדה בדרכה לעזוב אותך, יש אמירות אותן אפשר להגיד כמו: "דיבוק צא! אני מאוד עסוק, סור מדרכי! מסתבר שגישה זאת יכולה להועיל לאנשים מסוימים. במקרים כאלה ניתן לבטא את הזעם באמצעות שיטות שונות ויצירתיות: להכות עם שני אגרופים קמוצים על כרית, לצרוח לתוך כרית או במכונית כשהחלונות מוגפים, להכות עם מקל מטאטא על מזרון, לרסק ביצים לתוך אמבטיה ריקה, לרוץ במהירות למרחקים קצרים, ועוד. מובן מאליו שאת הזעם יש להביע כלפי חפץ ניטראלי, במקום ריק בו לא יכול להתרחש נזק, וכמובן לא כלפי אדם אחר או באופן שיכול לפגוע באדם אחר.

 

8. גישה קוגניטיבית: אמירות מסייעות בהתמודדות עם חרדה

יש להתכונן ולתרגל אמירות שמסייעות כתגובה לחרדות. עם האימון ניתן לרכוש מיומנות כזאת כך שבשעת משבר האמירות קופצות באופן מיידי ומסייעות בהרגעת החרדה. כדאי להכין משפטי מפתח על כרטיסיות ולשלוף אותן ולקרוא אותן בעת הצורך.

ישנן מספר סוגים של אמירות להתמודדות :

1.      אמירות לשם תכנון מראש להתמודדות במצבים קשים. למשל:

א.      היום אצא מאזורי הנוחות שלי

ב.      זאת הזדמנות עבורי ללמוד להתרגל בצרה נינוחה למצב החדש.

ג.       על ידי שאתמודד עם הפחד מ... אוכל להתגבר על החרדות.

ד.      כל פעם שאני מתמודד אני צועד צעד נוסף לשחרור מהחרדה.

ה.     אני עושה את הצעד עכשיו כדי שאהיה חופשי לעשות כל מה שאני רוצה.

ו.         אין דרך אחת נכונה לעשות את זה, מה שיקרה זה בסדר.

ז.       ארגיש יותר טוב כשאהיה בתוך הסיטואציה.

ח.     כל דבר שאעשה יהיה הטוב ביותר שאני מסוגל לעשות.

ט.      אני משבח את עצמי על כך שאני מתמודד עם פחדי.

י.         תמיד אפשר לסגת מהמצב אם יהיה צורך בכך.

2.      אמירות להתמודדות כשנתקלים במצב קשה או מפחיד. למשל:

א.      התמודדתי בעבר אוכל לעשות זאת שוב.

ב.      להירגע, לאט לאט, אין צורך לפעול עכשיו מיידית.

ג.       שום דבר רציני לא יקרה לי.

ד.       זה בסדר לקחת פסק זמן, אוכל לפעול רק כמה שאני מסוגל היום.

ה.      אהיה בסדר גמור. כבר הצלחתי עם זה בעבר.

ו.          אינני חייב להיות מושלם, אהיה אנושי.

ז.        אדמיין לעצמי שאני במקום רגוע בזמן שאקח את זה על עצמי.

ח.      אוכל לפקח על דרגת החרדה שלי ולסגת מדרגה זאת אם יהיה צורך בכך.

3.      אמירות  להתמודדות כדי לעזור בשעת מצב לא נוח, בזמן תחושת חרדה. למשל:

א.      אוכל לטפל במצבים או בהרגשות האלה.

ב.      התחושות האלה הן תזכורת ליכולת ההתמודדות שלי.

ג.        אוכל פשוט לקחת פסק זמן ולחכות שההרגשה הזאת תעבור.

ד.       מגיע לי להיות בסדר עכשיו.

ה.     זה בסך הכול אדרנלין וזה יעבור תוך כמה דקות.

ו.         זה מייד עובר.

ז.       אני יכול להמשיך.

ח.     אלו רק מחשבות-לא מציאות.

ט.      זאת רק חרדה- לא אתן לזה לגעת בי.

י.         החרדה לא תזיק לי על אף שאני מרגיש לא טוב.

יא.     שום דבר בתחושות האלה לא מסוכן.

יב.     לא אתן לתחושות והרגשות אלו לעצור אותי אני ממשיך בפעילות שלי.

יג.       זה לא מסוכן.

יד.      אלו רק מחשבות חרדה ולא יותר מזה. אז מה.

4.      אמירות כתגובה למחשבות שליליות והצהרות חיוביות כדי להיאבק בהן. לדוגמא:

א.      מחשבה: זה בלתי נסבל; תגובה: אוכל ללמוד איך להתמודד יותר טוב עם זה.

ב.      מחשבה: מה יקרה אם זה ימשיך כך גם בעתיד וזה לא ייפסק? תגובה: אוכל להתמודד עם זה כל יום קצת אין צורך להשליך את זה על העתיד.

ג.       מחשבה: אני "דפוק", אני לא יעיל, אני לא מתפקד; תגובה: לכל אחד דפוס אישי להתמודדות עם מצבים. זה לא מקטין את ערכי בתור בן אדם.

ד.      מחשבה: זה בלתי נסבל. תגובה: אוכל ללמוד איך להתמודד יותר טוב עם זה.

 

כמובן שלאנשים שונים שיטות שונות שיכולות לעזור. ישנם כאלה שמשפטי שכנוע כמו אלו שמתוארים כאן יראו מגוחכים ולא יעילים, אולם דווקא הרפיה שרירית או דמיון מודרך יעזרו להם, ולהיפך. מצא את הדרכים שיעילות עבורך, ואם הן אינן רשומות כאן, המצא אותן.

 

 

חרדת בחינות –

מאמר שפורסם במוסף ידיעות אחרונות לענייני סטודנטים

 

כמעט כל תלמיד או סטודנט חווה במהלך לימודיו לפחות מקרה אחד של חרדת בחינות. היא יכולה לבוא לביטוי למשל כמתח, התרגשות ואי שקט לפני בחינה. יש להדגיש עם זאת, שאין בהכרח קשר ישיר בין רמת הידע האובייקטיבי בבחינה לעוצמת החרדה. לעיתים הבחינה עצמה אינה קשה לפתרון אך התלמיד נכנס למצב של "בלק אאוט" – מעין הלם שמונע ממנו לענות על הבחינה בהתאם לידע וליכולת שלו.  ננסה להבין ולהגדיר מהי חרדת בחינות ומתי רצוי לטפל בה כבעיה פסיכולוגית.

חרדת בחינות היא סוג של "חרדת ביצוע", כלומר, חשש מפני כישלון במשימה כלשהי. אלו מתרחשים כשאדם נדרש להוכיח ביצוע ויישום של יכולת, כמו במהלך בחינה, תחרות, משימה, הרצאה, הופעה בפני קהל וכדומה. הפרעות חרדה הן הסוג הנפוץ ביותר של בעיות פסיכולוגיות הפוגעות במבוגרים וילדים, כולל אוכלוסיות בריאות ונורמטיביות. הן עלולות להתפתח ממספר גורמים ולא תמיד ניתן לזהות את הסיבה הבלעדית לבעיה. מקובל לחשוב שחרדה מושפעת מגורמי מצב שונים כגון בחינה, משימה או התמודדות כלשהי, מגורמים פסיכולוגיים כמו אישיות, אירועי חיים וסגנון חיים, כמו גם מגורמים פיזיולוגיים כגון תורשה, תהליכים כימיים במוח ועוד. מובן שישנה גם אינטראקציה בין הגורמים השונים, לדוגמא, ידוע שמצבי לחץ גורמים לתגובות פיזיולוגיות מסוימות.

למרות שכיום ישנם טיפולים יעילים למדי בתופעה, פחות משליש מהסובלים מחרדה פונים לטיפול. הדבר מושפע בעיקר מחוסר מודעות ודעות קדומות לגבי הטיפול הפסיכולוגי.

מאחר וחרדת בחינות וחרדות ביצוע הן סוג של הפרעת חרדה ומאופיינות כהתמודדות עם מצב לחץ ננסה לאפיין מהי חרדה באופן כללי ומהו מצב לחץ. לאחר מכן נתייחס באופן ספציפי לחרדת בחינות והתמודדות עם חרדות ביצוע.

 

מהי חרדה

חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. אדם שכלל אינו חווה חרדה לא ישרוד כיוון שלא ישכיל להיזהר מפני סכנות. זהו מנגנון קדום המצוי גם בקרב חיות ויצורים ירודים ששומר על ההישרדות בעולם. למשל, כאשר איילה בטבע מזהה רשרוש בשיחים היא נכנסת למצב חרדה מפני טורף שעלול לתקוף אותה. גופה נכנס למצב שמכונה "fight or flight" – "ברח או הילחם". קצב ליבה עולה וכל מערכות הגוף מוכנות להילחם על חייה. אחרי חלוף הסכנה המערכות הללו אמורות להירגע והגוף יחזור בסופו של דבר למצב שגרה. לפיכך, התלמיד שמרגיש דופק גבוה והתרגשות לפני בחינה, מצוי במצב טבעי לחלוטין של חרדה. כדי לשרוד בלימודיו עליו לעבור את הבחינה ויש בהחלט סכנה מציאותית של כישלון. כישלון כזה יגרום לעיכובי זמן בהתפתחות האישית אך יותר מכך ישפיע גם על דימויו העצמי והחברתי של התלמיד. מסתבר שמצב זה הוא גם גורם מוטיבציוני חשוב. תלמיד שלא חש כל חרדה מפני בחינות עלול לא להשקיע בלימודים מתוך אדישות ולגרום לעצמו בסופו של דבר כישלון. עד כה התייחסנו לצד החיובי והמועיל של החרדה כהגנה בפני כישלון ושיטת הישרדות בעולם. אולם כמו כל מנגנון ישנן גם תקלות. כמו גלאי עשן שמתחיל לצפצף ומתריע על שריפה בשל סיגריה אקראית שחלפה במסדרון, גם מנגנון החרדה עלול לתת התראות שווא. איילה שבורחת מכל שיח שנע ברוח תהפוך לחיה רדופת שדים ומותשת כיוון שתעסוק כל הזמן בבריחה מאויב שאינו קיים. חרדת הבחינות מתחילה להיות בעיה שצריך לטפל בה כאשר היא משבשת את איכות החיים של התלמיד (גם אם הוא מצליח בבחינות עצמן) וכמובן כאשר היא מתחילה לפגוע בביצועיו בפועל בבחינות. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם "להתיידד" עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסוימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים.

הסימפטומים של חרדת הבחינות באים לביטוי באופן רגשי, קוגניטיבי, גופני והתנהגותי.

רגשית - התלמיד חווה מתח פנימי, אי שקט ולעיתים אף תחושת ייאוש ודיכאון.

קוגניטיבית - נפוצים מצבי בלבול, שיכחה, מחשבות שליליות, אי התייחסות להוראות והסברים בבחינה, למידה לא מסודרת, הסחת הדעת ו"בלאק אאוט" (מעין תחושת ריקון ואי זכירה של החומר הנלמד).

גופנית - נפוצים האצה בדפיקות הלב, הזעה, כאבי בטן, סחרחורות, הפרעות בשינה ועוד.

התנהגותית – הימנעות למשל: אי הגעה לשיעורים ולבחינות, דחיינות ואי מסירת עבודות בזמן ובחירה במסלולי לימודים והתמחויות קלים רק כדי להימנע מהתמודדות. כמו כן נפוצות הפרעות הקשורות לאורח החיים כגון התבודדות חברתית, אכילה לא סדירה ומצבי רוח. כמובן שזו רשימה כללית ופעמים רבות מופיעים רק סימפטומים בודדים מתוך הרשימה האמורה.

 

מהו מצב לחץ או מתח נפשי ?

לחץ הוא מושג השאול מתוך הפיסיקה ואשר מתאר הפעלת כוח של גורם אחד על גורם אחר. הלחץ האנושי הוא אנלוגיה למצב הפיסיקלי האמור והוא מייצג מצב בו הסביבה או עולמו הפנימי של הפרט מפעילים עליו דרישות לפעולה כלשהי. בניגוד ללחץ הפיסיקלי שאותו ניתן למדוד באמצעים אובייקטיביים, הלחץ האנושי הוא סובייקטיבי ולכן יש קושי להתייחס אליו בכלים מדויקים.

המונח לחץ מופיע בהקשרים פסיכולוגיים שונים. לעיתים הוא מתואר ככוח שמפעילה הסביבה. לדוגמא, הורה דורש מילדו להתאמץ בלימודיו. נהוג לומר שהוא "מלחיץ" את הילד כדי שישתפר בהישגיו וישקיע יותר בבית הספר. לעיתים לחץ מתואר כתגובה של הפרט. לדוגמא, אנשים מדווחים על כך שהם "לחוצים", כלומר, מרגישים חסרי יכולת להתמודד עם המציאות ברמה כזו או אחרת. לחץ הוא גם תופעה פיזיולוגית אותה ניתן למדוד באמצעים מכאניים. לדוגמא, הפוליגרף – גלאי השקר, פועל על עקרונות של מדידת לחץ פיזיולוגי מתוך הנחה שאדם שמשקר מגיב בשינויים של דופק, לחץ דם, מוליכות חשמלית של העור, הזעה ועוד.

בשעת לחץ האדם תופס את המצב ככזה שדורש ממנו להגביר מאמץ ולגייס כוחות לפעולה, בצורה מוגברת יחסית למצבי שגרה. על פי רוב לחץ נתפס כדבר שלילי, אך יש להגיש שהוא אינו בהכרח כך, הוא עשוי להיחוות כאתגר ולהביא להישגים ומקור לגאווה. יש אנשים שנמשכים למצבי לחץ ותופסים אותם כמצבים "מעניינים" אשר נותנים טעם לחיים. עם זאת, לחץ המופעל בעוצמה גבוהה מידי יחסית ליכולתו של הפרט להתמודד איתו, או לחץ שמופעל באופן כרוני לאורך זמן ארוך מידי, נחווים בצורה שלילית ועלולים לגרום לנזקים נפשיים ואף גופניים.

אנשים שונים חסינים בצורה שונה מפני השפעותיו השליליות של הלחץ. הדבר תלוי במגוון רחב של גורמים. לדוגמא, גיל – ילדים וקשישים פגיעים יותר ממבוגרים למצבי לחץ, אנשים הסובלים מקשיים פסיכולוגיים שונים מתקשים גם להתמודד עם מצבי לחץ כיוון שיש להם פחות משאבים נפשיים זמינים, היסטורית התמודדות אישית עם מצב לחץ ספציפי עשויה גם היא להשפיע, לדוגמא, אדם שנכשל בעבר בבחינה במקצוע מסוים ירגיש לחוץ יותר בבחינה נוספת באותו תחום, לעומת בחינה במקצוע אחר בו הצליח בעברו. לבסוף, מקורות התמיכה המשפחתית, הסביבתית והתרבותית של הפרט הם גורם חשוב לתחושת הביטחון של הפרט וליכולתו להתמודד עם מצבי לחץ.

יש להדגיש שהתמודדות עם לחץ היא גם מיומנות נרכשת. מודעות עצמית, תרגול של מיומנויות להרגעה עצמית ודמיון מודרך, ספורט ועוד, עשויים לשמש ככלים להתמודדות יעילה עם מצבי לחץ. במצבים קיצוניים ניתן להשתמש בתרופות שיוצרות הרגעה במערכת. הטיפול ב"לחץ" תלוי בגורמים רבים ואין טיפול אחד שמתאים לכל מצבי הלחץ. ראשית יש לאבחן את מקורות הלחץ, להבין אותם ולהיות מודע לכל ההיבטים של הלחץ עבור האדם הספציפי. לעיתים מדובר בהתמודדות עם מצב ספציפי כמו למשל ספורטאי שמתמודד עם תחרויות או סטודנט שמתמודד עם בחינות. קיומו של מצב הלחץ אינו מעיד בהכרח על בעיה להתמודד עם הלחץ או חרדה שנוצרת בעקבותיו. עם זאת, הוא משמש פוטנציאל להסתבכות של המצב וכישלון בהתמודדות עלול להביא לתגובה נפשית שלילית כמו חרדה, פוסט טראומה, דיכאון ועוד. לפיכך אדם שמכיר בכך שלפניו התמודדות עם לחץ משמעותי צריך לעבור הכנה נפשית כלשהי (לפחות בינו לבין עצמו) כדי לעבור בשלום את ההתמודדות הזו. עם זאת, לעיתים מצב הלחץ אינו אירוע אחד חזק ומזוהה. לעיתים הלחץ הוא דווקא אוסף של פרטים קטנים שכל אחד מהם נראה בלתי משמעותי. עם זאת, צירופם יחד של כל הגורמים גורם למצב לחץ חזק. לדוגמא, מנהל של עובדים רבים נאלץ להתמודד עם בקשות רבות של עובדיו שלרובם עליו לסרב. כל בקשה כזו בנפרד אינו מהווה עומס נפשי, אבל צירוף של כולם ביחד הופך את תפקידו לעול שמפעיל עליו מצב לחץ כרוני. כך גם תפקידו של מנהל בארגון שנמצא תמיד בהתמודד מול השעון ומול המשימות השוטפות של הארגון. הבעיה איננה לשרוד יום או שבוע בארגון אלא בהצטברות הכוללת של המתחים שאורח חיים כזה יוצר עבור אותו מנהל. במקרה כזה נדרש ניתוח מעמיק של התפקיד ושל ההתנהלות בתפקיד ומציאת שיווי משקל שיאזן בין דרישות הארגון והסביבה לבין יכולותיו המעשיות של הפרט להתמודד עם דרישות אלו. אנשים רבים, בעיקר בעולם המערבי רווי המתח וההישגיות, מוצאים עצמם מתנהלים בתוך אורח חיים לחוץ באופן כרוני ומחפשים שינוי שיפסיק את סגנון החיים הזה. זו אולי הסיבה בגללה הרבה אנשים נמשכים כיום לתרבות המזרח הרחוק, מדיטציה, יוגה, טאי צ'י ושיטות נוספות שמגיעות מעולמות רוחניים של המזרח, כיוון שאלו מכוונות לאיזון נפשי נכון והורדת תחושת הלחץ שמרגיש הפרט בהתמודדותו הקבועה עם חייו.

מחקרים זיהו דפוס אישיות של אנשים המכונים "סוג A" לעומת "סוג B". סוג A הם אנשים שאורח חייהם לחוץ יותר, הם הישגיים מאוד ומכניסים עצמם למצבי לחץ בצורה יזומה. מסתבר שאלו אנשים שחשופים יותר גם למחלות לב ולחץ דם לעומת אנשי סוג B שאמנם פחות הישגיים, ואולי גם מגיעים לפיכך להישגים פחותים בקריירה (בקריטריונים מערביים וחומרניים כמובן), אבל נהנים כנראה מאורח חיים בריא ורגוע יותר.

כיצד ניתן לטפל בלחץ? השיטות דומות מאוד לשיטות הטיפול בחרדה כפי שיוסברו בהמשך. ההבדל המשמעותי בין הטיפול בלחץ (שאינו מלווה בחרדה) לעומת הטיפול בחרדה (או לחץ וחרדה ביחד) הוא שבמקרה הראשון מדובר בטיפול מונע שמטרתו לוודא שהפרט יוכל להתמודד בהצלחה עם אתגריו מבלי לשלם על כך מחיר נפשי כבד, בעוד שבמקרה השני "המחיר" כבר שולם או משולם שכן האדם סובל מחרדה ופגיעה באיכות חייו ונדרש לעשות תיקון משמעותי יותר כדי לחזור לחיי השגרה.

 

סיבות נפוצות להתפתחות חרדת בחינות וחרדות ביצוע באופן כללי הן:

·        נטייה לפרפקציוניזם (מה, קיבלתי רק 85? – אני חייב לקבל רק 100 !!! לאן הלכו לאיבוד ה-15 נקודות שחסרות? – אני חייב להגיש ערעור)

·        לחץ חברתי ומשפחתי להצלחה

·        אקלים כיתתי ומוסדי מלחיץ ותחרותי

·        העדר אסטרטגיות למידה נכונות שגורמות לקושי אובייקטיבי בהתכוננות לבחינה

·        העדר אסטרטגיות נכונות לפתרון בחינות שגורם לבזבוז זמן וביצוע לא מיטבי של הבחינה

·        קשיים עם מקצועות מסוימים (למשל עם מקצועות מתמטיים או מקצועות בהם יש צורך בזכירה של פרטים קטנים ורבים)

·        יחסים בינאישיים עם המרצה או המורה (מרכיב זה משפיע יותר בתקופת בית הספר, אך גם באקדמיה יש לו חשיבות רבה).

·        גורמים שאינם קשורים ללימודים עצמם, למשל, מצבי משבר בחיים, נטייה אישיותית לחרדה וכדומה.

הטיפול בחרדת בחינות כולל מרכיבים משותפים לטיפול בחרדה באופן כללי, אך מכיל מספר רכיבים ייחודיים. לפני הטיפול בחרדה עצמה יש לברר מתי החלה חרדת הבחינות, האם היה אירוע משמעותי סביב פריצת הסימפטומים, כיצד התלמיד לומד במהלך הסמסטר ולקראת הבחינות, כיצד הוא קורא את הבחינה ועונה עליה ועוד מרכיבים הקשורים ללמידה ולבחינות עצמן. לעיתים ניתן לגלות שהבעיה היא טכנית לחלוטין ותיקון פשוט באסטרטגיות הלמידה עשוי לשפר משמעותית את המצב. לאחר אבחון מקיף ומקצועי ניתן לגשת לטיפול הפסיכולוגי. הבדיקה הראשונית צריכה להתמקד במספר דברים. ראשית, האם באמת מדובר בתופעה ייחודית לבחינות או שישנה בעיית חרדה כללית המשפיעה גם על תחום הלימודים. ככל שהבעיה ממוקדת יותר כך סביר שטיפול קצר מועד וממוקד יעזור לפיתרון הבעיה. לעומת זאת, אם הבעיה רחבה ומתרחשת במצבי חיים רבים, סביר להניח שגם הטיפול יצטרך להיות נרחב יותר גם בנושאים בהם ייגע וגם באורך הזמן שיידרש לו. בנוסף, חשוב לאפיין את הסיבות לחרדה. כאמור, יש תלמידים שמגלים במסגרת הטיפול ששיטת הלימוד בה השתמשו אינה יעילה ולכן לא הצליחו לזכור את החומר בצורה טובה ולכן נלחצו בזמן הבחינה. במקרה כזה עבודה על אסטרטגיות למידה יכולה לפתור את הבעיה. אחרים לומדים מצוין אבל בגלל נטיות פרפקציוניזם שופטים את עצמם בחומרה ובעקבות זאת נכנסים לחרדה לפני כל בחינה. וכך הלאה, יש מגוון אפשרויות, כל אחד ומאפייניו האישיים, ויש כמובן אפשרות לשילוב בין מספר גורמים.

ישנן  גישות שונות להבנה ולטיפול בחרדה. ניתן להגדיר באופן כללי שתי גישות פסיכולוגיות מובילות ואחת תרופתית. הגישה ה"דינמית" מניחה שחרדת הבחינות היא סימפטום ממוקד המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר שאינה מודעת בהכרח. לפיכך, אין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. על פי צורת חשיבה זו יש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה ייעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול.

גישה פסיכולוגית שונה טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדת הבחינות. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מהחרדה ולירידה בהסתברות להתרחשותה. גישה זו נעזרת לעיתים גם בטכניקות טיפוליות של שינוי תפיסה קוגניטיבית, חשיבה חיובית, הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, EMDR ועוד.

כמובן שהשיטות הפסיכולוגיות האמורות אינן מנוגדות וניתן לשלב ביניהן. הקריטריון העיקרי לבחירה בגישה טיפולית הוא היקף התופעות ומידת מיקודן וכן כמה זמן הן פעילות ומשפיעות על אורך ואיכות החיים. אם חרדת הבחינות היא הבעיה היחידה בחייו של התלמיד מומלץ טיפול ממוקד. עם זאת, במידה וחרדת הבחינות היא חלק ממכלול של התמודדויות פסיכולוגיות בחייו של התלמיד עדיף אולי להתחיל מהגישה הדינמית. כאמור, ניתן ללא קושי לשלב בין מרכיבים של הגישות השונות.

הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. במצבי חרדה חריפים רצוי להיעזר בתרופות נוגדות חרדה בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. יש להדגיש שהטיפול התרופתי אינו משנה את מקור הבעיה ולכן הפסקת התרופות תחזיר פעמים רבות את החרדה. הטיפול הפסיכולוגי נועד לעשות שינויים בנטיות ובהרגלים האישיים כדי למנוע את תופעות החרדה הפוגעות באיכות החיים לטווח הארוך.

בכל תופעה פסיכולוגית חשובה מאוד גם התמיכה החברתית. במקרה של חרדת בחינות יש לכך חשיבות ייחודית. מפגש קבוצתי, טיפולי או תמיכתי, עם קבוצת תלמידים שסובלים מחרדת בחינות, עשוי לעזור ולתת לתלמיד, הן רעיונות להתמודדות, הן לגיטימציה למצבו והן תמיכה במהלך הטיפול והשינוי. היבט אחר של התמיכה החברתית הוא התייחסות המשפחה והחברים למצב החרדה וכן למידה בה גורמי הסביבה יוצרים את החרדה ע"י מסרים וציפיות ביצוע מסוימות. בתהליך הטיפול יש לשים לב לגורמים אלו ובמידת הצורך להביא למודעות רבה יותר הן בקרב המשפחה והן אצל המטופל עצמו לצורך באיזון בדרישות שמוקרנות כלפיו. כאשר הסביבה מגיבה ומשתפת פעולה ניתן ללמד את חבריה לשנות את התייחסותם הן ברמת הדרישות והציפיות שמועברות למטופל והן ברמת התמיכה שניתנת לו. במידה והסביבה אינה משתפת פעולה או אינה בעלת יכולת למודעות בנושאים אלו יש ללמד את המטופל להפחית את התלות שלו בחיזוקים מהסביבה תוך אמונה רבה יותר ביכולתו ובמיוחד ביכולת השיפוט שלו להבחין בין מה שבאמת חשוב למה שאינו כזה.

לבסוף, אין צורך להגיע למצב של חוסר תפקוד לימודי כולל כדי לטפל בחרדת בחינות. תלמיד שחש שאיכות חייו נפגמת בצורה כלשהי או שהצלחתו בלימודים אינו תואמת את יכולתו עשוי להיעזר בטיפול פסיכולוגי עוד בשלבים מוקדמים מאוד של הבעיה. לרוב מוסדות החינוך, הן ברמת בית הספר והן ברמת האקדמיה יש שירות פסיכולוגי פנימי או חיצוני שיכול לתת מענה מקצועי לפניותיהם של תלמידים עם חרדת בחינות. כאשר מדובר בחרדת ביצוע מסוג אחר יש צורך בדרך כלל לאתר טיפול פסיכולוגי באופן אישי בשירותים המצויים בקהילה בה מתגורר הפרט.

עזרה עצמית עשויה בהחלט לעזור. הדרך הפשוטה ביותר היא ללמוד תרגילי הרפיה ודמיון מודרך שעשויים לעזור במצבי לחץ וחרדה. תרגילים אלו ניתן ללמוד בעזרת ספרים וקלטות או בעזרת אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה, בעיקר אלו שמתמחים בהיפנוזה, היפנוזה עצמית, ביו-פידבק, טיפול בשיטת המסע , דמיון מודרך, מדיטציה ותחומים דומים.

 

רקע כללי

הפרעות חרדה הן הסוג הנפוץ ביותר של בעיות  נפשיות הפוגעות במבוגרים וילדים. חרדה פוגעת במגוון רב של אוכלוסיות, כולל אוכלוסיות בריאות ונורמטיביות, זו אולי הבעיה הנפשית הנפוצה יותר בקרב אוכלוסיה בריאה ומתפקדת. מובן שאנשים הסובלים מבעיות נפשיות נוספות עלולים לפתח גם הפרעות חרדה במקביל.

הפרעות חרדה עלולות להתפתח ממספר גורמים ולא תמיד ניתן לזהות את הסיבה הבלעדית לבעיה. מקובל לחשוב שחרדה מושפעת מגורמים פסיכולוגיים כמו אישיות, אירועי חיים וסגנון חיים, כמו גם גורמים פיזיולוגיים כגון תורשה, תהליכים כימיים במוח וכדומה. מובן שישנה גם אינטראקציה בין שני סוגי הגורמים, לדוגמא, ידוע שמצבי לחץ גורמים לתגובות פיזיולוגיות מסוגים שונים.

הערכות סטטיסטיות מדווחות על שכ 5 עד 10 אחוזים מהאוכלוסיה סובלים מהפרעות חרדה בעוצמות שונות. אחוזים גבוהים בהרבה מוערכים לגבי קיומה של הפרעת חרדה כלשהי במהלך החיים, רוב האנשים עוברים לפחות תקופה אחת בחיים המאופיינת ברמת חרדה גבוהה, בין אם היא מאובחנת פורמלית כהפרעת חרדה, ובין אם קיימת כחלק מהחוויה האנושית.

למרות שכיום ישנם טיפולים יעילים למדי בתופעה, פחות משליש מהסובלים פונים לטיפול. הדבר מושפע בעיקר מחוסר מודעות ומסטיגמות לגבי הטיפול הנפשי.

הפרעות החרדה מחולקות לקטגוריות בעלות שוני משמעותי ביניהן. המשותף בין כולן הוא מנגנון נפשי דומה, אולם ההתמודדות הנפשית השונה עם החרדה יוצרת תגובות שונות.

 

על חרדה והטיפול בה

חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם "להתיידד" עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי.

נהוג לציין שפחד מתמקד במשהו ממשי שאפשר להגדירו, לעומת החרדה שאי אפשר להגדיר את מקורה. עם זאת ההבחנה הזו מטושטשת מעט כיוון שגם אם ניתן להגדיר את מקור הפחד, ישנם עדיין מרכיבים רבים של אי וודאות במצב או במקור, ואת אלו נכנה בוודאי גורמים המעוררים חרדה. לפיכך ההבחנה בין פחד לחרדה הינה יותר סמנטית מאשר רלוונטית לנושא הטיפול בחרדה. אפשר להרגיש חרדה לגבי העתיד, לגבי בטחון ובטיחות, לגבי מצבים של אי ודאות. ניתן לחוש חרדה מאובדן שליטה, או אפילו מפני אתגר.

חרדה היא התנהגות פיסיולוגית ותגובה פסיכולוגית גם יחד. ברמה הפיסיולוגית החרדה מעוררת תגובות גופניות כמו דפיקות לב מואצות, מתח שרירים, יובש בפה, הזעה. ברמה הפסיכולוגית החרדה מעוררת שיתוק, ניתוק מהעצמי ואף תחושה או חשש למות או להשתגע. לפיכך, כדי להתמודד עם מצבי חרדה יש ללמוד איך להקטין את התגובות הפיסיולוגיות ולא רק לטפל בביטוי הפסיכולוגי של החרדה, כפי שנפוץ לחשוב.

מצבי חרדה מתגלים בצורות ובעוצמות שונות. ממצב של חוסר נוחות ועד דפיקות לב מואצות, רעד, הזעה, סחרחורת. ישנן תגובות למצב מסוים נתון וממשי המעורר תגובות מוגזמות ולעיתים נוצרות אף פוביות הגורמות להימנעות מאותם מצבים מאיימים. החרדה יכולה לתקוף גם ע"י עצם החשיבה על אותו מצב או דבר מפחיד. ישנם מצבי חרדה ספונטאניים התוקפים ללא כל אזהרה מוקדמת, וישנם מצבי חרדה הנבנים בצורה הדרגתית כתגובה למפגש עם מושא החרדה או ע"י הדמיון.

ישנן  גישות שונות להבנה ולטיפול בחרדה. ניתן להכליל באופן כללי שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום ממוקד המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה.  על פי צורת חשיבה זו יש צורך בטיפול פסיכולוגי דינמי ארוך טווח כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול.

גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי.

כמובן שהשיטות הפסיכולוגיות האמורות אינן מנוגדות וניתן לשלב ביניהן. הקריטריון העיקרי לבחירה בגישה טיפולית הוא היקף התופעות ומידת מיקודן וכן כמה זמן הן פעילות ומשפיעות על אורך ואיכות החיים.

הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. במצבי חרדה חריפים רצוי להיעזר בתרופות בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. יש להדגיש שהטיפול התרופתי אינו משנה את מקור הבעיה ולכן הפסקת התרופות תחזיר פעמים רבות את החרדה. הטיפול הפסיכולוגי נועד לעשות שינויים בנטיות ובהרגלים האישיים כדי למנוע את תופעות החרדה הפוגעות באיכות החיים לטווח הארוך.

באופן מיטבי כדאי פעמים רבות לנקוט בגישה משולבת. למשל, לעיתים נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. מומלץ להתייעץ עם פסיכולוג כדי להחליט על דרך הפעולה הנכונה ביותר.

 

 

מקורות החרדה בעידן המודרני

מצבי חרדה שכיחים מאוד כיום בחברה המודרנית, הרבה יותר מאשר בעבר. מה הסיבה שבעיות אלו כה נפוצות בתקופתנו? האם דרך חיינו המודרנית מקדמת מצבי חרדה? הרי במשך אלפי שנות היסטוריה נחשף המין האנושי לאירועים מאתגרים כמלחמות, רעב, מגפות ומחלות. ולמרות כל זאת נראה שמצבי החרדה אופייניים לתקופתנו המודרנית. מה הגורם לכך? מקובל לציין לפחות שלושה גורמים מרכזיים המשפיעים: 1. קצב החיים המודרניים; 2. חוסר הסכמה לגבי הערכים והסטנדרטים שעל פיהם עלינו לחיות; 3. דרגת הניכור החברתי בתקופה שלאחר המהפכה התעשייתית.

קצב החיים המודרניים עלה בצורה דרמטית בעשורים האחרונים. סרטים מלפני כ 50 שנה מראים שאנשים חיו בקצב איטי יותר מאשר בימינו. אנו מתמודדים עם תמורות ללא תקדים בשינויים טכנולוגיים וסביבתיים, אשר הולכים ומואצים יותר ויותר, זאת ללא יכולת מצידינו להטמיע את השינויים ולהתאים את עצמנו לסגנון החיים החדש. הדבר דומה במידה מסוימת לנהג רכב הנוסע ומאיץ בירידה וחושש בכל רקע לאובדן הבלמים והשליטה. מצב כזה יוצר כמובן חוסר אונים ולחץ. עצם השינוי במערכת הסטנדרטים והערכים ב-50 שנה האחרונות מכניס גם הוא חלל וחוסר ודאות המגבירים את הלחץ. הדבר מוזן מהתקשורת והאינטרנט המציפים אותנו במידע בזמן אמת אותו לא ניתן לעבד ולעכל. עלינו חלה המשימה להדוף את העומס המכוון אלינו מהסביבה ולמלא את חלל חיינו בתוכן ומשמעות. אלו סוגי התמודדויות שלא היו אופייניות לתושב העולם המצוי בתחילת המאה הקודמת, והם שינוי באופן משמעותי את המאזן הנפשי של האדם המצוי בן תקופתנו. אלו פערים הגורמים לחלק גדול מאתנו ללחצים וחרדות. חלק גדול מתופעת החרדה בעולם המודרני נובע מחוסר יכולתנו להיות מחוברים להווייתנו ולאחרים מסביבנו, מה שמאיים ומלחיץ אותנו.

החיים בתקופה שלאחר המהפכה התעשייתית מאופיינים בניתוק וניכור. בהיסטוריה של המין האנושי האנשים היו מחוברים אל הטבע. בתקופה הנוכחית אנו מתנהלים לעבודה דרך כבישים מהירים, אוכלים אוכל מעובד, לובשים בגדים שיוצרו בארצות רחוקות, מבלים חלק ניכר מזמננו מול מסך  הטלוויזיה או צג המחשב. אין לנו קשר עם השכנים ובקושי עם משפחתנו הסובבת אותנו. אפילו כשאנו קונים מזון אורגני בחנות טבע, אנו רוכשים גלולות טבעיות של ויטמינים בתוך קופסת פלסטיק מודרנית שיוצרו באופן תעשייתי. ילדים שגודלו בתחילת המאה הקודמת ע"י סבים וסבתות חיו בתוך המשפחה המורחבת. כיום יש נתק ואחוז גבוה של גירושין מזעזע את יסודות המשפחה. שיעור הגרושים בארה"ב כיום גבוה משיעור הזוגות שנותרים נשואים. ישנה עליה מתמדת בשיעור ההתמכרויות לאלכוהול וסמים, ולהבדיל, גם להתמכרות לעבודה, ממון וצריכה. השינויים החברתיים הללו המאיימים על המסורת יצרו תנועות פונדמנטליסטיות אשר חלקן תרגמו את המאבק במודרניזציה הגלובלית למאבק אלים וטרור. אין ספק ששילוב כל הגורמים האמורים עם התקפות טרור ומלחמות מגבירים את החרדה, ואולי הוא ההסבר לשכיחותה ההולך וגובר של התופעה.

 

 

מדריך לטיפול

הפרעות חרדה הן אמיתיות, רציניות וניתן לטפל בהן. המומחים סבורים כי הפרעות חרדה הן תולדה של שילוב של גורמים פסיכולוגיים, סביבתיים וביולוגיים, ומבחינה זו דומות להפרעות פיזיולוגיות רבות אחרות, כדוגמת מחלות לב וסוכרת.

ניתן לסייע למרבית האנשים הסובלים מהפרעת חרדה באמצעות טיפול מקצועי. הצלחת הטיפול משתנה מאדם לאדם. ישנם אנשים אשר יגיבו לטיפול לאחר מספר שבועות או חודשים מועט, בעוד שלאחרים תידרש לשם כך תקופה של שנה ואף יותר. לעתים הטיפול מורכב, כיוון שפעמים רבות אנשים סובלים מיותר מהפרעת חרדה אחת, או שהם סובלים מדיכאון או התמכרות לחומרים ממכרים, ומכאן החשיבות הרבה של התאמת הטיפול לצרכיו של הפרט.

על אף העובדה כי הטיפול מותאם אישית לחולה, מספר גישות סטנדרטיות הוכיחו את יעילותן. המטפלים ישתמשו באחת השיטות הללו, או בשילוב של מספר שיטות.

 

טיפולים פסיכולוגיים

 

טיפול דינמי (גישה פסיכואנליטית)

הטיפול הדינמי מניח מקורות לא מודעים לחרדה ויוצר באמצעות תהליך טיפולי ארוך טווח מסע אל העצמי בו המטופל מפתח מודעות רבה יותר לחלקיו הפנימיים ולקונפליקטים הבלתי פתורים שבו. הגישה דורשת טיפול ארוך טווח של חודשים לפחות. היא עשויה להביא לשיפור משמעותי באיכות החיים, אך לא תמיד מספיקה או מתאימה להסרת הסימפטומים המטרידים שעולים מהפרעת החרדה. לפיכך מומלץ גם בטיפול דינמי לשלב גישות נוספות כפי שיפורטו בהמשך.

 

טיפול התנהגותי (Behavior Therapy)

מטרתו של הטיפול ההתנהגותי לשנות את ההתנהגות הבלתי רצויה ולשלוט בה. האדם לומד להתמודד עם מצבים קשים, פעמים רבות באמצעות חשיפה מבוקרת לאותם מצבים. סוג זה של טיפול נותן לפרט תחושה של שליטה על חייו.

 

טיפול קוגניטיבי (Cognitive Therapy)

מטרתו של הטיפול הקוגניטיבי לשנות דפוסי חשיבה בלתי מועילים או מזיקים. הפרט בוחן את רגשותיו ולומד להבחין בין מחשבות מציאותיות למחשבות בלתי מציאותיות.  בדומה לטיפול ההתנהגותי, הפרט מעורב באופן פעיל בתהליך החלמתו ומקבל תחושת שליטה על חייו.

 

טיפול התנהגותי-קוגניטיבי CBT (Cognitive Behavior Therapy)

מטפלים רבים עושים שימוש בשילוב של טיפול קוגניטיבי והתנהגותי. אחד היתרונות של טיפול מסוג זה הוא כי המטופל לומד על כישורי החלמה אשר יכולים להועיל לו לאורך חייו.

 

טכניקות של הרפיה ודמיון מודרך

טכניקות של התרגעות מסייעים לפרט לפתח יכולת להתמודד במידה רבה יותר של יעילות עם גורמי הלחץ המובילים לחרדה, כמו-גם עם חלק מהתסמינים הפיסיים של החרדה. הטכניקות הנלמדות כוללות תרגול של נשימה נכונה.

 

היפנוזה

השימוש בהיפנוזה עשוי להשתלב בצורה יעילה בכל סוג של טיפול בהפרעות חרדה.

 

EMDR

מדובר בגישה חדשנית לטיפול בהפרעות חרדה שונות.

 

 

 

 

טיפול תרופתי

למרבית הפרעות החרדה יש גם מקור ביולוגי מסוים ולכן ניתן לרוב לטפל בהן באמצעות תרופות. טיפול תרופתי עשוי להיות מועיל ולרוב נעשה שימוש בטיפול תרופתי בשילוב עם אחת או יותר משיטות הטיפול הפסיכולוגיות המצוינות לעיל. לעתים נעשה שימוש בתרופות נוגדות דכאון או תרופות להורדת רמת החרדה על מנת להקל על תסמינים קשים ועל מנת שאפשר יהיה להתקדם עם סוגים נוספים של טיפול. טיפול תרופתי יעיל עבור אנשים רבים ומהווה אפשרות טיפול ארוכת טווח או קצרת טווח, תלוי בפרט המטופל.

. טיפול תרופתי, ובעיקר באמצעות תרופות נגד דיכאון, עשוי להיות מועיל ביותר בטיפול בהפרעות חרדה ולרוב נעשה שימוש בו בשילוב עם סוגי טיפול אחרים, כדוגמת תרפיה קוגניטיבית-התנהגותית. תרופות נגד דיכאון ותרופות להקלת חרדה נועדו להקלת התסמינים, ומתן אפשרות להתקדם עם סוג אחר של טיפול. טיפול תרופתי עשוי להיות לטווח קצר ולעתים דרוש לאורך זמן רב, תלוי בחולה.

התרופות הנפוצות לשימוש בהפרעות חרדה הן ממשפחת SSRI (selective serotonin reuptake inhibitors). כמו כן יש שימוש בבנזודיאזיפינים, (benzodiazepines) טריציקליקים (tricyclic), חסמי בטא (beta blockers), ו- MAOI (Monoamine oxidase inhibitors).

 

טיפול באמצעות עזרה עצמית Self help – ראה בפרק האחרון של המאמר הנוכחי.

 

סטטיסטיקה ועובדות לגבי הפרעות חרדה

*        הפרעות חרדה הן סוג הבעיה הנפשית השכיחה ביותר בארה"ב הפוגעת ב 19.1 מיליון (13.3%) מכלל האוכלוסייה הבוגרת בארה"ב (גילאי 18 עד 54).

*        בהסתמך על מחקר שנערך ע"י ADAA בשם "הנטל הכלכלי של הפרעות חרדה" ובהסתמך על נתונים שנאספו ע"י האגודה והתפרסמו בכתב העת לפסיכיאטרייה קלינית, העלות הכוללת של טיפול בהפרעות חרדה בארה"ב בלבד היא מעל 42 מיליארד דולר לשנה, כמעט שליש מהסכום הכולל של 148 מיליארד דולר שמשלמת המדינה עבור שירותי בריאות נפש. מעל 22 מיליארד דולר נובעים משימוש חוזר בשירותי הבריאות, מאחר שהאנשים הסובלים מהפרעות חרדה מבקשים להקל על תסמינים הדומים לחולי פיזי.

*        הסבירות שאנשים הסובלים מהפרעת חרדה יפנו לרופא לצורך טיפול היא פי 3 עד 5 יותר מאשר אנשים שאינם סובלים מהפרעה זו, והסבירות לאשפוזם בבית החולים בעקבות הפרעות פסיכיאטריות היא פי 6 גבוהה יותר, לעומת אלה שאינם סובלים מחרדה.

 

לחץ ומתח נפשי

לחץ הוא מושג השאול מתוך עולם הפיסיקה ואשר מתאר הפעלת כוח של גורם אחד על גורם אחר. הלחץ האנושי הוא אנלוגיה למצב הפיסיקלי האמור והוא מייצג מצב בו הסביבה או עולמו הפנימי של הפרט מפעילים עליו דרישות לפעולה כלשהי. בניגוד ללחץ הפיסיקלי שאותו ניתן למדוד באמצעים אובייקטיביים, הלחץ האנושי הוא סובייקטיבי ולכן יש קושי להתייחס אליו בכלים מדויקים.

המונח לחץ מופיע בהקשרים פסיכולוגיים שונים. לעיתים הוא מתואר ככוח שמפעילה הסביבה. לדוגמא, הורה דורש מילדו להתאמץ בלימודיו. נהוג לומר שהוא "מלחיץ" את הילד כדי שישתפר בהישגיו וישקיע יותר בבית הספר. לעיתים לחץ מתואר כתגובה של הפרט. לדוגמא, אנשים מדווחים על כך שהם "לחוצים", כלומר, מרגישים חסרי יכולת להתמודד עם המציאות ברמה כזו או אחרת. לחץ הוא גם תופעה פיזיולוגית אותה ניתן למדוד באמצעים מכאניים. לדוגמא, הפוליגרף – גלאי השקר, פועל על עקרונות של מדידת לחץ פיזיולוגי מתוך הנחה שאדם שמשקר מגיב בשינויים של דופק, לחץ דם, מוליכות חשמלית של העור, הזעה ועוד.

בשעת לחץ האדם תופס את המצב ככזה שדורש ממנו להגביר מאמץ ולגייס כוחות לפעולה, בצורה מועצמת יחסית למצבי שגרה. על פי רוב לחץ נתפס כדבר שלילי, אך יש להגיש שהוא אינו בהכרח כך, הוא עשוי להיחוות כאתגר ולהביא להישגים ומקור לגאווה. יש אנשים שנמשכים למצבי לחץ ותופסים אותם כמצבים "מעניינים" אשר נותנים "טעם לחיים". עם זאת, לחץ המופעל בעוצמה גבוהה מידי יחסית ליכולתו של הפרט להתמודד איתו, או לחץ שמופעל באופן כרוני לאורך זמן ארוך מידי, נחווים בצורה שלילית ועלולים לגרום לנזקים נפשיים ואף גופניים.

אנשים שונים חסינים בצורה שונה מפני השפעותיו השלילי של הלחץ. הדבר תלוי במגוון רחב של גורמים. לדוגמא, גיל – ילדים וקשישים פגיעים יותר ממבוגרים למצבי לחץ, אנשים הסובלים מקשיים פסיכולוגיים שונים מתקשים גם להתמודד עם מצבי לחץ כיוון שיש להם פחות משאבים נפשיים זמינים, היסטורית התמודדות אישית עם מצב לחץ ספציפי עשויה גם היא להשפיע, לדוגמא, אדם שנכשל בעבר בבחינה במקצוע מסוים ירגיש לחוץ יותר בבחינה נוספת באותו תחום, לעומת בחינה במקצוע אחר בו הצליח בעברו. לבסוף, מקורות התמיכה המשפחתית, הסביבתית והתרבותית של הפרט הם גורם חשוב לתחושת הביטחון של הפרט וליכולתו להתמודד עם מצבי לחץ.

יש להדגיש שהתמודדות עם לחץ היא גם מיומנות נרכשת. מודעות עצמית, תרגול של מיומנויות להרגעה עצמית ודמיון מודרך, ספורט ועוד, עשויים לשמש ככלים להתמודדות יעילה עם מצבי לחץ. במצבים קיצוניים ניתן להשתמש בתרופות שיוצרות הרגעה במערכת. לדוגמא, התגלה שנפגעי טראומה שמגיעים למיון בית החולים ומטופלים בתרופות הרגעה שמורידות את קצב הלב חשופים פחות להיווצרות סינדרום פוסט טראומטי יחסית למטופלים שלא קיבלו תרופות שכאלה.

הטיפול ב"לחץ" תלוי בגורמים רבים ואין טיפול אחד שמתאים לכל מצבי הלחץ. ראשית יש לאבחן את מקורות הלחץ, להבין אותם ולהיות מודע לכל ההיבטים של הלחץ עבור האדם הספציפי. לעיתים מדובר בהתמודדות עם מצב ספציפי כמו למשל ספורטאי שמתמודד עם תחרויות או סטודנט שמתמודד עם בחינות. קיומו של מצב הלחץ אינו מעיד בהכרח על בעיה להתמודד עם הלחץ או על חרדה שנוצרת בעקבותיו. עם זאת, הוא משמש פוטנציאל להסתבכות של המצב וכישלון בהתמודדות עלול להביא לתגובה נפשית שלילית כמו חרדה, פוסט טראומה, דיכאון ועוד. לפיכך אדם שמכיר בכך שלפניו התמודדות עם לחץ משמעותי צריך לעבור הכנה נפשית כלשהי (לפחות בינו לבין עצמו) כדי לעבור בשלום את ההתמודדות הזו. עם זאת, לעיתים מצב הלחץ אינו אירוע אחד חזק ומזוהה. לעיתים הלחץ הוא דווקא אוסף של פרטים קטנים שכל אחד מהם נראה בלתי משמעותי. עם זאת, צירופם יחד של כל הגורמים גורם למצב לחץ חזק. לדוגמא, מנהל של עובדים רבים נאלץ להתמודד עם בקשות רבות של עובדיו שלרובם עליו לסרב. כל בקשה כזו בנפרד אינו מהווה עומס נפשי, אבל צירוף של כולם ביחד הופך את תפקידו לעול שמפעיל עליו מצב לחץ כרוני. כך גם תפקידו של מנהל בארגון שנמצא תמיד בהתמודד מול השעון ומול המשימות השוטפות של הארגון. הבעיה איננה לשרוד יום או שבוע בארגון אלא בהצטברות הכוללת של המתחים שאורח חיים כזה יוצר עבור אותו מנהל. במקרה כזה נדרש ניתוח מעמיק של התפקיד ושל ההתנהלות בתפקיד ומציאת איזונים חדשים שיאזנו בין דרישות הארגון והסביבה לבין יכולותיו המעשיות של הפרט להתמודד עם דרישות אלו. אנשים רבים, בעיקר בעולם המערבי רווי המתח וההישגיות, מוצאים עצמם מתנהלים בתוך אורח חיים לחוץ באופן כרוני ומחפשים שינוי שיפסיק את סגנון החיים הזה. זו אולי הסיבה בגללה הרבה אנשים נמשכים כיום לתרבות המזרח הרחוק, מדיטציה, יוגה, טאי צ'י ושיטות נוספות שמגיעות מעולמות רוחניים של המזרח, כיוון שאלו מכוונות לאיזון נפשי נכון והורדת תחושת הלחץ שמרגיש הפרט בהתמודדותו הקבועה עם חייו.

מחקרים זיהו דפוס אישיות של אנשים המכונים "סוג A" לעומת "סוג B". סוג A הם אנשים שאורח חייהם לחוץ יותר, הם הישגיים מאוד ומכניסים עצמם למצבי לחץ בצורה יזומה. מסתבר שאלו אנשים שחשופים יותר גם למחלות לב ולחץ דם לעומת אנשי סוג B שאמנם פחות הישגיים, ואולי גם מגיעים לפיכך להישגים פחותים בקריירה (בקריטריונים של העולם המערבי), אבל נהנים כנראה מאורח חיים בריא ורגוע יותר.

כיצד ניתן לטפל בלחץ? השיטות דומות מאוד לשיטות הטיפול בחרדה כפי שהוסברו קודם לכן. ההבדל המשמעותי בין הטיפול בלחץ (שאינו מלווה בחרדה) לעומת הטיפול בחרדה (או לחץ וחרדה ביחד) הוא שבמקרה הראשון מדובר בטיפול מונע שמטרתו לוודא שהפרט יוכל להתמודד בהצלחה עם אתגריו מבלי לשלם על כך מחיר נפשי כבד, בעוד שבמקרה השני "המחיר" כבר שולם או משולם שכן האדם סובל מחרדה ופגיעה באיכות חייו ונדרש לעשות תיקון משמעותי יותר כדי לחזור לחיי השגרה.

 

הפרעות החרדה לסוגיהן השונים

 

המספרים והאחוזים שלהלן מתייחסים לגודל האוכלוסייה הכוללת בארה"ב הסובלת מהפרעת חרדה בזמן נתון.

 

הפרעת חרדה מוכללת GAD

*        4 מיליון איש, 2.8% מאוכלוסית ארה"ב.

*        הסבירות שנשים תסבולנה כפולה מהסבירות שגברים יסבלו מהפרעת חרדה מוכללת.

*        לרוב – הפרעת החרדה מלווה בהפרעות אחרות.

 

הפרעה טורדנית כפייתית (OCD -Obsessive Compulsive Disorder)

*        שכיחות זהה בקרב גברים ונשים.

*        שליש מכלל המבוגרים הסובלים מההפרעה חוו את התסמינים הראשונים בילדותם.

*        בשנת  1999 היווה התשלום עבור המטופלים ב-OCD כ 6 אחוזים מכלל העלות שמשלמת מדינת ארה"ב לשירותי בריאות הנפש, 148 מיליארד דולר.

 

הפרעת פניקה (Panic Disorder)

*        2.4 מיליון איש, 1.7%.

*        הסבירות שנשים תסבולנה כפולה מהסבירות שגברים יסבלו מהפרעה זו.

*        אחוז הלוקים בהפרעה זו במשולב עם דיכאון עמוק גבוה.

 

הפרעת דחק פוסט טראומתית PTSD

*        יותר נשים מגברים סובלים מהפרעה זו.

*        אונס נחשב כגורם העיקרי היוצר PTSD, כאשר 65% מהגברים ו 45.9% מהנשים שנאנסו יפתחו את ההפרעה.

*        התעללות מינית בתקופת הילדות מהווה גורם ניבויי חזק של סבירות לפתח בשלב כלשהו בחיים הפרעה מסוג PTSD.

 

חרדה חברתית (Social Anxiety Disorder)

*        5.3מיליון איש, 3.7%.

*        שכיחותה בקרב גברים ונשים זהה.

 

פוביה פשוטה/ספציפית (Specific phobia)

*        6.3 מיליון איש, 4.4%.

*        הסבירות שנשים תסבולנה מההפרעה כפולה מהסבירות שגברים יסבלו מהפרעה זו.

*        11.5 מיליון (8%) מכלל אוכלוסיית הבוגרים באמריקה מושפעים מפוביה כלשהי (הפרעת חרדה חברתית, פוביה ספציפית, אגורפוביה - פחד ממקומות פתוחים).  

 התקפי חרדה  Panic Disorder

התקפי חרדה מכונים גם התקפי פניקה או הפרעת פניקה. משמעות השם נובע מתגובת בהלה חריפה שמתרחשת שוב ושוב ללא סכנה מציאותית אובייקטיבית.

אנשים הסובלים מהתקפי חרדה חווים אפיזודות של בהלה אשר גורמת להם להרגיש כאילו יש להם התקף לב או שהם עומדים להשתגע, ללא כל סיבה נראית לעין. תסמינים כוללים דפיקות לב, כאב או אי נוחות בחזה, הזעה, רעידות, תחושות של דקירות, שריפה פנימית, תחושה של חנק, פחד ממוות, פחד מאובדן שליטה ועוד. התקפי חרדה מופיעים פעמים רבות יחד עם אגורפוביה, או גוררים אחריהם היווצרות אגורפוביה (המנעות ממקומות מהם המילוט עלול להיות קשה בעת ההתקף – ראו פירוט בהמשך).

 

התקף חרדה

התקף מוגדר כהופעה פתאומית ורבת עוצמה של בהלה, פחד או אי נוחות, המגיעה לשיאה בתוך 10 דקות לערך וכוללת לפחות ארבעה מהתסמינים הבאים, ללא אינדיקציה לאירוע רפואי אובייקטיבי (כגון התקף לב, לחץ דם גבוה וכדומה):

*        תחושה של סכנה קרבה

*        הצורך להימלט

*        דפיקות לב

*        הזעת יתר

*        רעידות

*        קוצר נשימה

*        תחושה של מחנק

*        כאב, דקירות או אי נוחות בחזה

*        בחילה או אי נוחות בדרכי העיכול

*        סחרחורת

*        דפרסונליזציה: תחושה שהדברים אינם מציאותיים.

*        פחד מאובדן שליטה או פחד מ"יציאה מהדעת"

*        פחד ממוות

*        דקירות קלות

*        גלי קור או חום

 

ישנם שלושה סוגים של התקפות פניקה:

*        פתאומית – ההתקפה מופיעה "יש מאין", ללא כל אזהרה וללא כל סיבה הנראית לעין.

*        מצבית – מצבים שבהם הפרט תמיד סובל מהתקף, למשל כניסה למנהרה.

*        נטייה למצביות – מצבים בהם קיימת סבירות שהפרט יסבול מהתקפת פניקה, אם כי זו אינה תמיד מתרחשת. לדוגמא, פרט אשר לפעמים סובל מהתקפות פניקה בעת נהיגה.

 

אבחון פסיכיאטרי של הפרעת פניקה מחייב הופעת שתי התקפות פניקה פתאומיות לכל הפחות, ואחריהן לפחות חודש אחד בו היחיד מודאג מהישנות ההתקפות. הסובלים מהפרעת פניקה נוטים כמו כן להתקפות בעלות נטייה למצביות. התדירות והחומרה של ההתקפות משתנה מאדם לאדם. יש אשר עלולים לסבול התקפות חוזרות במשך מספר שבועות, ואחרים שעלולים לסבול מפרץ קצר אך חמור של התקפות קצרות. הסובל מהפרעת חרדה נוטה לדאוג בקשר לתוצאות הפיזיות והרגשיות של התקפות הפניקה. רבים משתכנעים כי ההתקפות מעידות על מחלה אשר לא אובחנה והם יערכו בדיקות רפואיות לעתים קרובות. גם כאשר תוצאות הבדיקות שליליות, אדם הסובל מהפרעת פניקה ימשיך לדאוג כי יש לו מחלה פיזית. יש אשר ישנו את דפוסי ההתנהגות שלהם, למשל יימנעו ממקומות בהם התרחשו התקפות פניקה בעבר, על מנת למנוע הישנות ההתקפות בעתיד.

 

אגורפוביה

אגורפוביה מופיעה לרוב יחד עם הפרעת פניקה, אך לא תמיד. אגורפוביה מאופיינית על ידי פחד מהופעת התקפת פניקה במקום ממנו אין אפשרות מילוט או במצב בו יגרם אובדן שליטה או מבוכה בשל אובדן שליטה.

הסובלים מאגורפוביה נוטים לכן לעזוב את ביתם (במצבים חמורים אף למשך שנים). אחדים מפתחים מסלול קבוע או שטח פעילות קבוע ומוגבל שממנו אין הם סוטים, למשל מסלול קבוע מביתם למקום העבודה. אנשים אלה אינם מסוגלים לנוע מחוץ למה שנחשב בעיניהם תחום הביטחון מבלי לסבול מחרדה חמורה.

הגיל בו מופיעה הפרעת החרדה ראשונה נע מגיל ההתבגרות המאוחרת ועד אמצע שנות השלושים. מעטים סובלים מהפרעת פניקה מילדות.

 

מבחן עצמי לזיהוי סימנים להפרעת פניקה

במידה שאתה סבור שהינך סובל מהפרעת פניקה שאל את עצמך את השאלות הבאות.

במידה ואתה מזהה שהינך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.

 

 

הפרעת דחק פוסט טראומתית

Post Traumatic Stress Disorder (PTSD)

פוסט טראומה PTSD הינה תולדה של חשיפה לאירוע טראומתי כלשהו, כדוגמת תקיפה על רקע מיני או פיזי, אירוע פיגוע או מלחמה, תאונת דרכים, חשיפה או צפייה במוות, במותו הבלתי צפוי של אדם קרוב, תולדה של אסון טבע כלשהו וכדומה.

שלושה תסמינים עיקריים נלווים לתופעת ה PTSD: "התנסות מחודשת" באירוע הטראומתי (כדוגמת הבזקים פתאומיים וחלומות בלהה), נטיות הימנעות (כדוגמת הימנעות מחזרה למקומות הקשורים לטראומה או מזכירים אותה בעקיפין) ואובדן תחושה רגשית (התנתקויות). כמו כן נפוצות גם תופעות פסיכולוגיות כדוגמת קשיי הירדמות, תחושת אי-שקט או פגיעה ביכולת הריכוז. בטווח הארוך עלולה להתרחש פגיעה באיכות החיים, בתפקוד בעבודה, בחיי המשפחה ועוד.

כיום ידוע כי PTSD אינה הפרעה הפוגעת אך ורק באנשי צבא. הוכח כי חשיפה לטראומה כלשהי, כדוגמת תאונה קשה, אסון טבע או תקיפה פלילית – עלולה להוביל ל PTSD .

המתחים הרבים הנובע מהחיים המודרניים על כל המשתמע מכך ברמה האישית והגלובלית, הביאו לעלייה ניכרת במספר האנשים הסובלים מ PTSD.

התופעה עלולה לפגוע באנשים בכל טווח הגילאים האפשרי, החל מילדות וכלה בגיל הזקנה, ומתח טראומתי עשוי להיות תופעה המצטברת לאורך חיי האדם. בין התגובות האפשריות לטראומה ניתן לכלול תחושת פחד מוגבר, תחושת חוסר אונים, ו/או תחושת אימה. שלושת הסוגים הנפוצים ביותר של גורמי מתח קשורים למוות או אסוציאציות על מוות:

*        ידיעתו של אדם על מותו הקרב או פציעה קשה.

*        ידיעה על מוות, מותו הקרב או פציעה קשה של בן משפחה או חבר קרוב.

*        היותו של אדם עד למקרה מוות, מותו הקרוב או פציעתו הקשה של אדם אחר.

על מנת שניתן יהיה לאבחן PTSD מבחינה פסיכיאטרית כל התסמינים חייבים להתקיים במשך חודש אחד לפחות, ולהיות מלווים בפגיעה ממשית ביכולתו של האדם ליצור קשרים חברתיים ולהתערות בחברה, לעבוד באופן סדיר או ליטול חלק בפעילויות אחרות המהוות חלק מהתפקוד היומיומי.

תסמיני ה PTSD הם:

*        חוויה מחדש של האירוע, הבאה לידי ביטוי בהתפרצות פתאומית של מחשבות וזיכרונות או חלומות חוזרים ונשנים.

*        התנהגות הימנעותית, אשר באה לידי ביטוי בהימנעות של הקורבן ממגע עם פעילויות, מצבים, אנשים, ו/או שיחות שלהם הוא מייחס קשר לטראומה.

*        תחושה כללית של קהות חושים ואובדן כל עניין בסביבה, עד כדי התנתקות.

*        רגישות יתר, כולל: אי יכולת להירדם, תחושות חרדה, תגובת בהלה קיצונית, דריכות חריפה, תחושת אי-שקט והתפרצויות זעם.

 

PTSD עשויה להתרחש בכל גיל, אם כי שכיחותה נמוכה יותר בקרב אוכלוסיית הקשישים. ילדים קטנים אשר חוו טראומה כלשהי עשויים לחלום על האירוע הטראומתי, וחלומות אלה הופכים, כעבור מספר שבועות בלבד, לחלומות בלהה חוזרים ונשנים. לרוב, ילדים יתנסו מחדש באירוע באמצעות משחק. בנוסף, הם עשויים להציג תסמינים פיזיים, כדוגמת כאבי ראש וכאבי בטן (ראה "ילדים וטראומה" בפרק על חרדות אצל ילדים). 

התסמינים הכרוניים מופיעים בדרך כלל  כשלושה חודשים לאחר התרחשות הטראומה, אם כי עשויה להיות השהייה בהופעת התסמינים, ובמקרה זה עשויים לעבור שישה חודשים מרגע חוויית הטראומה ועד להופעת התסמינים. במקרים מסוימים עשויים לעבור שנים רבות קודם להופעת התסמינים. במקרה זה, הזרז להופעת התסמין, לאחר שנים רבות, הוא יום השנה התאריך המדויק ליום האירוע הטראומתי, או התנסות באירוע טראומתי נוסף. התסמינים עשויים להשתנות מבחינת תדירות הופעתם ועוצמתם לאורך זמן.

 

יש להבחין בין PTSD להפרעת לחץ אקוטית (Acute Stress Disorder). האבחנה האקוטית מבוססת על תסמינים דומים לאלו שמגדירים מצב של PTSD אבל נקבעת כאשר אלו מתרחשים בארבעת השבועות הראשונים לאחר הטראומה לכל היותר. קורבנות טראומה רבים עלולים ללקות בהפרעת לחץ אקוטית אך להחלים ממנה תוך מספר שבועות. חלק מהם יפתחו PTSD שישפיע לטווח הארוך. הסטטיסטיקה מדברת על שליש מקורבנות הטראומה שיפתחו רמה כזו או אחרת של PTSD, וכ 5 עד 10 אחוזים שיפתחו רמה חריפה של הפרעת דחק פוסט טראומתית.

לאור נתונים אלו יש להיות מודעים לצורך במתן תמיכה נפשית לנפגעי טראומה כדי למנוע נזקים נפשיים שחלקם בלתי הפיכים בטווח הארוך. נגישות הטיפול ב PTSD  מוגבלת בזמן וקיימות השערות כי טיפול אפקטיבי ומניעתי צריך להתבצע ב 48 השעות הראשונות אחרי טראומה, ובוודאי תוך חצי השנה הראשונה.

 

 

בחינה עצמית לגילוי PTSD

במידה שאתה סבור שהינך סובל מ PTSD שאל את עצמך את השאלות הבאות.

במידה ואתה מזהה שהינך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.

המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

 

האם חווית או היית עד לאירוע שבו נוצר איום ממשי על החיים, ואשר הוביל לתחושת פחד חריף, חוסר אונים או אימה?

האם אתה חוזר וחווה את האירוע באחת מהדרכים הבאות לפחות:

o       זיכרונות ו/או חלומות טורדניים, חוזרים ונשנים

o       התנהגות או תחושה כאילו האירוע מתרחש שנית בצורה של הבזקים או התנסות מחודשת באירוע

o       תחושת לחץ פיזי או רגשי חריף בעת חשיפה לדברים או אירועים מסוימים המזכירים את האירוע

o       המנעות מכל דבר שעשוי להזכיר לך את ההתנסות שעברת

האם אתה חש שינוי לרעה בהשוואה לתחושותיך קודם לאירוע, בשלוש או יותר מהדרכים הבאות:

o       הימנעות ממחשבה, תחושות או דיבור על הנושא

o       הימנעות מפעילות, הימצאות במקומות או מגע עם אנשים המזכירים לך את האירוע

o       תחושה שחלקים חשובים מהאירוע נמחקו מזיכרונך

o       איבוד עניין בפעילויות בעלות חשיבות בחייך

o       תחושת ניתוק מאנשים אחרים

o       תחושה שטווח הרגשות שלך מצומצם ומוגבל

o       תחושה שציפיותיך לגבי עתידך נפגעו והצטמצמו (למשל: אינך מצפה לפתח קריירה, להנשא, ללדת ילדים, או לנהל מהלך חיים תקין

האם שניים מהגורמים הבאים, לכל הפחות, מטרידים אותך:

o       קשיים בהירדמות

o       תחושת אי שקט או התפרצויות זעם

o       בעיות בריכוז

o       תחושה שאתה "על המשמר" ודרוך כל העת

o       תגובות בהלה חריפות ולא קשורות לאירועים מציאותיים

 

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.

דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.

כאמור, לצורך אבחון מדוייק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.

לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

 

מקורות:  

Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. WashingtonDC, American Psychiatric Association, 1994.

 

 הפרעה טורדנית כפייתית

Obsessive-Compulsive Disorder (OCD)

 

ב – OCD, יחידים מוטרדים ממחשבות עקשניות שאין פוסקות (אוסבססיות) המשקפות חרדה או פחדים מוגזמים; אובססיות אופייניות מתייחסות לדאגה מהידבקות בזיהום, חששות הנוגעים להתנהגות בלתי הולמת או התנהגות אלימה. האובססיות עלולות להוביל את היחיד לבצע טקסים או התנהגויות טקסיות (קומפולסיה, כגון נטילת ידיים, חזרה על ביטויים או אגירת חפצים) המיועדים להפחית את החרדה הנגרמת מן האובססיה.

הפרעה טורדנית כפייתית, OCD, מאופיינית באובססיות וקומפולסיות בלתי נשלטות, אשר מידתן המוגזמת מזוהה על ידי הפרט הסובל מהן. אובססיות הן מחשבות או דחפים פולשניים או בלתי הולמים אשר גורמים חרדה לחולה. האובססיות הנפוצות הן:

*        מחשבות הנוגעות לזיהום, למשל כאשר היחיד חושש ממגע עם לכלוך, חיידקים או חפצים "מלוכלכים";

*        מחשבות עקשניות, למשל האם כיביתי את התנור, האם נעלתי את הדלת או הפעלתי את המזכירה האלקטרונית

*        צורך קיצוני בסדר וארגון

*        דחפים או מחשבות תוקפניים, למשל דחף לצעוק "אש!" באולם קולנוע הומה.

קומפולסיות הן התנהגויות או טקסים עליהם חוזר הפרט, כאשר ביצוע טקסים אלה מנטרל את החרדה הנגרמת מהמחשבות האובססיביות, אף שההקלה אינה אלא זמנית. הקומפולסיות מוטמעות בשגרת היומיום של היחיד ואינן תמיד קשורות במישרין למחשבה האובססיבית, למשל אדם בעל מחשבות תוקפניות עשוי לספור מרצפות במדרכה בניסיון לשלוט על מחשבותיו.

להלן הקומפולסיות הנפוצות ביותר:

*        ניקיון: חולים המוטרדים מחידקים וזיהום נוטים לעסוק בניקיון בלתי פוסק, בצורת נטילת ידיים, מקלחות תכופות או ניקיון בלתי פוסק של הבית

*        התנהגויות של בדיקה: בדיקת ביצוע פעולות שגרתיות כגון נעילת הדלת או כיבוי התנור עשרות או מאות פעמים

*        חזרה: מלמול שם או מילה שוב ושוב, חזרה על ביטוי או פעולה מסוימת ללא הפסק

*        איטיות: ביצוע שיגרת היומיום באיטיות מוגזמת, הקדשת שעות רבות לארגון וסידור של חפצים.

*        אגירה וצבירה: קושי להשליך חפצים חסרי שימוש כגון עיתונים ישנים, דואר "זבל", מכשירי חשמל מקולקלים וכדומה. לעתים האגירה מגיעה למצב שבו חדרים שלמים בבית מתמלאים בחפצים שנשמרים.

 

אבחון פסיכיאטרי של OCD מחייב כי הפרט מקדיש נתח זמן משמעותי מיומו  - לפחות שעה אחת ביום  - לאובססיות ו/או לקומפולסיות , וכי הן פוגעות בשגרות החיים הרגילות שלו (למשל אדם אשר אינו מסוגל לבצע פניות שמאלה בעת נהיגה), בתפקודו בעבודה, בפעילויותיו החברתיות או במערכות היחסים שלו עם אחרים. ה OCD עלולה לפגוע ביכולת הפרט להתרכז, ופעמים רבות גוררת הימנעות ממצבים מסוימים, למשל, יחיד בעל אובססיה הקשורה לניקיון עשוי להימנע מבתי שימוש ציבוריים.

הופעת  ה – OCD היא הדרגתית ולרוב מתחילה בגיל ההתבגרות או בבגרות המוקדמת. להבדיל ממבוגרים, ילדים בעלי OCD, שמפגינים בעיקר קומפולסיות מהסוג של נטילת ידיים, רחצה, בדיקה וסידור, אינם מכירים במידתן המוגזמת של האובססיות והקומפולסיות שלהם.

 

 

בחינה עצמית לגילוי OCD

במידה שאתה סבור שהינך סובל מ OCD שאל את עצמך את השאלות הבאות.

במידה ואתה מזהה שהינך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.

המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

 

*        האם יש לך מחשבות, דמיונות או דחפים בלתי רצויים אשר נתפסים על ידך כ"טיפשיים", מגעילים או לא נעימים בעיניך

*        האם אתה מודאג במידה מוגזמת בקשר ללכלוך, חיידקים או כימיקלים?

*        האם אתה מודאג ללא הפסקה מן האפשרות שמשהו רע יקרה כי שכחת לעשות משהו חשוב כגון נעילת הדלת או כיבוי מכשירי חשמל?

*        האם אתה חושש כי תדבר או תנהג באופן תוקפני בניגוד לרצונך?

*        האם אתה תמיד חושש לאבד משהו בעל חשיבות?

*        האם קיימים דברים שאתה מרגיש חובה לעשותם, או מחשבות שאתה מרגיש חובה לחשוב, שוב ושוב כדי להרגיש נוח?

*        האם אתה חש רעידות ברגליים או/ו קוצר נשימה?

*        האם אתה מתרחץ או רוחץ חפצים בסביבתך בתדירות מוגזמת?

*        האם אתה מרגיש חובה לבדוק דברים שוב ושוב או לחוזר על פעולות מספר רב של פעמים כדי לוודא את ביצוען התקין?

*        האם אתה נמנע ממצבים או אנשים בהם אתה חושש לפגוע בגלל מילים או מעשים תוקפניים?

*        האם אתה שומר חפצים רבים חסרי ערך כי אתה מרגיש שאינך מסוגל להשליך אותם?

 

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.

דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.

כאמור, לצורך אבחון מדוייק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.

לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

 

מקורות:

Goodman, WK, Price LH, et al. The Yale-Brown Obsessive-Compulsive Scale (Y-BOCS): Part 1. Development, Use and Reliability. Arch Gen Psychiatry. 1989; 46:1006-1011

Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. WashingtonDC, American Psychiatric Association, 1994.

 

           

פוביה (פשוטה/ספציפית)      Specific (Simple) Phobia

פוביה (בעברית: "בעת") מוגדרת כמצב בו הפרט סובל מתגובת פחד ובהלה חריפים ומוגזמים לאובייקט מסוים או למצב מסוים שאינם מעוררים תגובות כאלה בקרב רוב האוכלוסיה. לדוגמא, פוביה מחיות (עכבישים, מקקים, כלבים, חתולים), פחד גבהים (מעליות, מגדלים, טיסות), מצבים רפואיים (זריקות, בדיקות דם, רופא שיניים), ועוד. כאמור, רמת הפחד אינה הולמת את המצב, ואפילו הסובלים מהבעיה מכירים בכך שתגובתם בלתי הגיונית. פחד זה עלול להוביל למצב של הימנעות ממצבים יומיומיים מקובלים ושכיחים.

פוביה תוגדר ככזו כאשר הפחד של הפרט פוגם בשגרת היומיום שלו, בתעסוקתו ובאיכות חייו. כל עוד הפחד הוא סביר הוא לא ייחשב לפוביה.

פוביה יכולה להיווצר בילדות ולרוב הינה תולדה של אירוע טראומתי כלשהו, מודע או לא מודע. למשל: נשיכה ע"י כלב עשויה להוביל לפחד מכלבים. פוביה שמקורה בילדות עשויה להיעלם עם השנים באופן ספונטני. פחד מפני סוגים מסוימים של בעלי חיים היא הפוביה הנפוצה ביותר. ההפרעה עשויה להיות מלווה בהפרעת פניקה ופחד ממקומות פתוחים.

ישנו ויכוח תיאורטי על מקורות הפוביה. הגישה ההתנהגותית גורסת כי מדובר בהתניה שלילית שנוצרה בסיטואציה לא נעימה. הגישה הפסיכואנליטית גורסת כי מקורה בקונפליקטים לא מודעים. יתכן כי מדובר בשילוב בין גורמים שונים, כולל אף גורמים תורשתיים.

הטיפול הנפוץ והיעיל ביותר לפוביה הוא קוגניטיבי התנהגותי, ניתן לשלב היפנוזה וכלים טיפוליים נוספים.

 

בחינה עצמית לאבחון פוביה

 

במידה שאתה סבור שהינך סובל מפוביה ספציפית שאל את עצמך את השאלות הבאות.

במידה ואתה מזהה שהינך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.

המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

 

האם אתה סובל מפחד תמידי ובלתי הגיוני מפני אובייקט או סיטואציה, למשל: טיסה, גבהים, בעלי חיים, דם, וכד'?

הסובלים מפוביות סובלים פעמים רבות מלפחות אחד מהגורמים הבאים:

*        פחד חזק ומתמשך ממצבים חברתיים הכוללים אנשים בלתי מוכרים

*        אגורפוביה: פחד מפני מקומות או מצבים בהם קבלת סיוע או הימלטות הם קשים לביצוע, כדוגמת התקהלות, עמידה על גשר, אולם קולנוע וכדומה

*        קוצר נשימה או דפיקות לב מואצות ללא כל סיבה נראית לעין

*        קושי לנסוע לבד ללא ליווי

 

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.

דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.

כאמור, לצורך אבחון מדוייק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.

לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

 

חרדה (פוביה) חברתית        Social Anxiety Disorder (SAD)

 

חרדה חברתית, SAD, מאופיינת בתחושת חרדה קיצונית ומוגזמת בכל הקשור לשיפוט ע"י אחרים או התנהגות העלולה לגרום לתחושת מבוכה או הפיכה למקור ללעג חברתי. חרדה מוגברת זו עשויה להוביל להימנעות ממצבים חברתיים שונים.

התסמינים הנלווים להפרעה זו הם: דפיקות לב מואצות, חולשה, נטייה להסמיק והזעה מוגזמת.

אנשים הסובלים מהפרעה זו הם בעלי רמה גבוהה של מודעות לסממנים הפיסיים של תחושת החרדה והחשש שאנשים אחרים ישימו לב, ישפטו אותם ויקבלו רושם שלילי לגביהם. פעמים רבות, פחד זה מוביל לתחושת חרדה קיצונית או התקפי חרדה הקודמים לפעילות מסוימת או הימנעות מביצוע פעילות מסוימת. מבוגרים מודעים לכך שאין כל יסוד הגיוני לתחושת הפחד שלהם, או שהפחד הוא מוגזם, אך אינם יכולים לכבוש תחושה זו.

 

תסמינים פיזיולוגיים של פוביה חברתית כוללים בין היתר דפיקות לב, רעידות, הזעה, קיבה רגישה, שלשולים, בלבול, הסמקה ועוד. הסמקה בסיטואציות חברתיות שכיחה במיוחד ולרוב מעצימה את תחושת המבוכה  של הסובל.

אנשים הסובלים מפוביה חברתית נוטים לרגישות לביקורת ודחייה, מתקשים להביע את עצמם וסובלים מהערכה עצמית נמוכה. הפחדים הכבדים ביותר הקשורים להפרעה זו הם פחד לדבר בציבור או לדבר עם זרים, פחד לפגוש אנשים חדשים, ופחדים הקשורים לעשייה (פעילויות אשר עלולות להיות מביכות), כדוגמת כתיבה, אכילה או שתייה בציבור. הסובלים מבעיה זו חוששים בדרך כלל להימצא במגוון של מסגרות חברתית.

ההפרעה מתפרצת בדרך כלל באמצע או בסוף תקופת ההתבגרות, אך ידוע גם על ילדים שאובחנו כסובלים מפוביה חברתית. ילדים הסובלים מהפרעה זו (ראה "ילדים ומתבגרים") נוטים לביישנות מוגזמת, היצמדות לאחרים, התקפי זעם ואף אי יכולת נפשית לדבר. לרוב מלווה הפרעה זו בירידה חדה בביצועים בבית הספר, דבר המוביל לניסיונות מצד הילד להימנע מללכת לבית הספר או להשתתף בפעילויות חברתיות התואמות את גילו. עיקר הפחדים קשורים למסגרות של בני גילם וחבריהם ולא פעילויות בית ספריות הכוללות מבוגרים, אשר עמם הילדים עשויים לחוש יותר בנוח.

האבחון הפסיכיאטרי של SAD מבוסס על קיום התסמינים למשך חצי שנה, לכל הפחות. פוביה או חרדה חברתית (SAD), משפיעה על למעלה מ 10 אחוזים מהאוכלוסיה בעוצמות חומרה שונות והטיפול בה אפשרי בצורה יעילה למדי.

 

 

 

בחינה עצמית לאבחון פוביה חברתית

במידה שאתה סבור שהינך סובל מפוביה חברתית שאל את עצמך את השאלות הבאות.

במידה ואתה מזהה שהינך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.

המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

 

האם אתה מוטרד מ:

*        פחד חזק ומתמשך ממצב חברתי שבו אחרים עשויים לשפוט אותך?

*        פחד מכך שמעשיך יגרמו לך להשפלה?

*        פחד מכך שאנשים ישימו לב לכך שאתה נוטה להסמיק, להזיע, לרעוד, או להציג כל סממן אחר של חרדה?

*        ידיעה כי הפחד שלך מוגזם או בלתי הגיוני?

האם הסיטואציה ממנה אתה חושש גורמת לך:

*        לחוש בחרדה מתמדת

*        להתנסות ב"התקף פניקה", המלווה בתחושת פחד מוגזם או חוסר נוחות פתאומי?

*        להימנע מליטול חלק בסיטואציה הגורמת פחד

*        האם כל הנ"ל פוגמים בחיי היום-יום שלך?

*        האם הסיטואציה ממנה אתה חושש (או מחשבה עליה) מלווה בתסמינים הבאים:

o       דפיקות לב

o       הזעה

o       רעידות או זעזועים

o       קוצר נשימה

o       חנק

o       כאבים או דקירות בחזה

o       תחושת בחילה או כאבי בטן

o       חוסר יציבות ברגליים (רעד ברגליים)

o       סחרחורת

o       תחושה של התנתקות מהמציאות או מעצמך

o       פחד מאובדן שליטה, תחושה שנטרפת עליך דעתך

o       פחד מפני מוות

o       תחושת קהות או נימול, דקירות קלות בגוף

o       חום או קור פתאומי

 

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.

דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.

כאמור, לצורך אבחון מדוייק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.

לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

 

מקורות:  

Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. WashingtonDC, American Psychiatric Association, 1994.

 

 

הפרעת חרדה מוכללת  Generalized Anxiety Disorder (GAD)

מאופיינת ע"י דאגנות יתר מוגזמת ובלתי מציאותית. אצל מבוגרים החרדה מתמקדת בנושאים כגון בריאות, כסף, משפחה או קריירה. בנוסף לדאגנות כרונית, תסמינים של GAD כוללים ביטויים פיזיולוגיים כגון רעידות, כאבי שרירים, בעיות שינה, כאבי בטן, סחרחורת ומתח כללי.

GAD עלול להופיע יחד עם הפרעות חרדה או דיכאון אחרות.

ככלל, קשה לאבחן GAD כי אין בה תסמינים דרמטיים כגון התקפות פניקה, קוצר נשימה וכדומה, כפי שקיימות לעיתים בהפרעות חרדה אחרות. אבחנה פסיכיאטרית מחייבת כי במשך ששה חודשים, ימי ההופעה של הדאגנות עולים על מספר הימים בהם הדאגנות אינה מופיעה.

מוקד הדאגנות של ה – GAD עשוי להשתנות. לרוב, המיקוד הוא על עניינים כגון עבודה, כספים ובריאות הפרט ובני משפחתו. יחד עם זאת, הדאגנות עשויה להתמקד בעניינים של שגרת היומיום, כגון סידורים ומטלות, תיקוני רכב ואיחור לתורים שנקבעו.

קיים חוסר התאמה בין עוצמתה, תדירותה ומשך זמן התרחשותה של הדאגנות לבין חומרתו האובייקטיבית של עניין עצמו, עד כדי פגיעה בתפקוד היומיומי של הפרט וביכולת הריכוז שלו. התסמינים הפיזיים הנפוצים כוללים:

*        מתח בשרירים

*        הזעה

*        בחילה

*        שלשול או אי נוחות בדרכי העיכול

*        ידיים קרות ולחות

*        קושי בבליעה

*        עצבנות

הסובלים מ GAD נוטים להיות מתוחים, להתלונן על תחושה של אי שקט וחוסר רגיעה, מתעייפים בקלות וסובלים משינה בלתי רגועה.

 

 

בחינה עצמית ל GAD

במידה שאתה סבור שהינך סובל מפוביה חברתית שאל את עצמך את השאלות הבאות.

במידה ואתה מזהה שהינך סובל ממספר סימנים המופיעים להלן, פנה לייעוץ פסיכולוגי.

המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

 

האם אתה סובל מ:

*        דאגנות מוגזמת, כאשר במשך תקופה של ששה חודשים, מספר הימים שבהם מופיעה הדאגנות עולה על מספר הימים בהם אין דאגנות?

*        דאגנות בלתי סבירה בקשר למספר עניינים או ארועים כגון עבודה, לימודים ו/או בריאות?

*        חוסר יכולת לשלוט בדאגנות?

 

האם אתה מוטרד משלושה מהנושאים הבאים לכל הפחות:

*        חוסר מנוחה, תחושה של מתח או אי שקט

*        אתה מתעייף במהירות

*        מתקשה להתרכז

*        נלחץ בקלות

*        חש מתיחות בשרירים

*        מתקשה להירדם או לישון לאורך זמן, או ששנתך חסרת מנוחה ובלתי מספקת

*        האם החרדה שלך מפריעה לך בחיי היומיום?

 

חשוב ! כאשר אדם סובל משתי בעיות או יותר בו זמנית האבחון נעשה מורכב יותר, לדוגמא, במידה והפרעת חרדה משולבת עם מצב דיכאון יש להיזהר באבחנה ובקביעת הטיפול המתאים.

דיכאון מאופיין בין היתר בתופעות כגון שינויים בהרגלי השינה או האכילה שלך, עצבות או דיכאון, חוסר עניין בחיים, חסר ערך או אשם ועוד.

כאמור, לצורך אבחון מדוייק וקביעת שיטת טיפול יש לפנות לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי לאבחון מקצועי.

לתשומת לבך, במקרה של שימוש בחומרים ממכרים יש צורך בטיפול ראשוני בבעיית ההתמכרות ולא רק בהפרעת החרדה.

 

מקורות:

Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. Washington, DC, American Psychiatric Association, 1994.

 

 

הפרעות חרדה אצל ילדים ומתבגרים

ילדים ובני נוער סובלים מחרדות בדיוק כמו מבוגרים והם עשויים לסבול מהפרעות שונות בדיוק כמו מבוגרים. אירועים מלחיצים בחיי היומיום, כדוגמת תחילת לימודים בבית הספר, עזיבת מקום מגורים, מעבר למקום חדש או אובדן הורה – עשויים לגרום להתפתחות הפרעת חרדה. יחד עם זאת, גורם לחץ מסוים אינו בהכרח תנאי מקדים להתפתחות הפרעה.

בעוד שילדים עלולים לפתח כל אחת מהפרעות החרדה המוכרות, ישנן הפרעות חרדה שהן שכיחות יותר בקרב ילדים. הפרעות חרדה מסוימות ייחודיות לשלבי התפתחות מסוימים. הפרעה מסוג חרדת נטישה (Separation Anxiety Disorder) ופוביה פשוטה שכיחים יותר בקרב ילדים צעירים בטווח הגילאים של 9-6. הפרעת חרדה מוכללת GAD (Generalized Anxiety Disorder)

והפרעת חרדה חברתית, SAD (Social Anxiety Disorder), שכיחות יותר בתקופת הביניים של הילדות ובתקופת ההתבגרות. התקפי חרדה (הפרעת פניקה Panic disorder) שכיחה אף היא בתקופת ההתבגרות. בדומה למבוגרים, דיכאון שכיח גם בקרב ילדים, בפרט בני נוער. למרות העובדה כי ילדים חווים תסמיני חרדה בדומה למבוגרים, התסמינים מוצגים בצורה שונה אצל הילדים, וגם תגובתם של הילדים לתסמינים שונה מזו של המבוגרים. עובדה זו עשויה לגרום לקשיים באבחון. בנוסף, קשה לעתים לקבוע אם התנהגותו של ילד היא "שלב מסוים" בהתפתחותו הטבעית או האם ההתנהגות נושאת בחובה הפרעה מסוימת.

להלן התייחסות להפרעות החרדה הנפוצות אצל ילדים ובני נוער.

 

חרדה חברתיתSocial Anxiety Disorder (SAD)

SAD מאובחנת לרוב באמצע שנות העשרה, אך מצויה גם בקרב ילדים בגילאי טרום בית ספר ובית ספר יסודי. אם אין מטפלים בהפרעה זו בשלב מוקדם, היא עשויה להימשך לתוך תקופת הבגרות ועלולה להעמיד את הילד בסיכון ונטייה לדיכאון.

 

מה לחפש:

*        פחד מפני סיטואציה חברתית אחת לפחות (כדוגמת הפסקה בבית הספר) או סיטואציה הכוללת ביצוע של משימה מסוימת (למשל: כתיבת מבחן).

*        פחד ברור בעת הימצאות עם קבוצת בני אותו גיל או בשעת הימצאות עם מבוגרים.

*        כאשר הילד נמצא במצבי פחד הוא סובל מתסמיני חרדה פיזיולוגיים:

o       הזעה.

o       דפיקות לב מואצות.

o       כאבי בטן.

o       תחושת סחרור.

o       בכי.

o       התקפי זעם.

o       קיפאון.

*        הימנעות ממצבים המעוררים פחד, או תחושת חרדה של ממש מפני מצבים מסוג זה.

*        פגיעה ברמת הביצוע והעשייה בבית הספר או/ו ההגעה לבית הספר, היכולת ליצור קשרים עם קבוצת בני אותו הגיל או לפתח ולקיים מערכות יחסים.

 

SAD בתקופת הילדות יכולה להתבטא במספר אופנים שונים:

*        סירוב / הימנעות מביקור בבית הספר.

*        חרדת נטישה (Separation Anxiety Disorder )

*        בחירה סלקטיבית להימנע מדיבור (אילמות) (Selective Mutism)

 

סירוב / הימנעות מביקור בבית הספר

ילד הסובל מרמת חרדה ומתח גבוה בבית הספר עלול לסרב לבקר בבית הספר בקביעות, או עלול להתקשות להישאר בבית הספר מרגע שהגיע לשם. יש להפריד בין מצב זה לבין ילדים המשתמטים מבית הספר מסיבות של הפרעות בהתנהגות.

סירוב ללכת לבית הספר הוא לרוב תסמין המעיד על קיום בעיה רחבה ועמוקה יותר ואם לא יטופל עלול לפגוע ביכולת ליצור קשרים חברתיים, בביטחון-עצמי, בכישורי התמודדות וכמובן, בחינוך. סירוב ללכת לבית הספר, שמקורו בחרדה, מופיע אצל  2 עד 5 אחוזים מכלל הילדים בגיל בית הספר. תופעה זו שכיחה ביותר בתקופות של שינוי ומעבר כגון סיום בית ספר יסודי ומעבר לחטיבת ביניים, או מעבר מחטיבת ביניים לבית ספר תיכון. טיב החרדה משתנה בהתאם לגיל, אך גורמי החרדה השכיחים ביותר הם:

*        חרדת נטישה.

*        חרדה לגבי הישגים אקדמיים.

*        חרדה הקשורה ליכולת לרכוש חברים.

*        התנהגויות מסויימות בתוך בית הספר כגון:

o       פרידה מהאנשים שמטפלים בילד ודואגים לשלומו.

o       נסיעה באוטובוס.

o       אכילה בבית הספר.

o       שימוש בשירותים בבית הספר.

o       הפחד שיקראו בשמם בכיתה.

o       החלפה לבגדי ספורט.

o       יצירת קשרים עם ילדים אחרים או מורים.

o       חשיפה להצקות והטרדות מצד ילדים אחרים או ילדים גדולים יותר.

 

הגילאים בהם ההימנעות מביקור בבית הספר נפוצה ביותר הם טווח הגילאים של 6-5, ו 11-10. ילדים המסרבים ללכת לבית הספר הם, בדרך כלל, בעלי רמת משכל ממוצעת או מעל הממוצע.

המתח והלחץ שהם חווים עשויים לבוא לידי ביטוי בתסמינים פיזיולוגיים כגון כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות, שלשולים ועוד. לתסמינים הפיזיולוגיים עלולים להתלוות תסמינים התנהגותיים, כגון התקפי זעם, חוסר גמישות, חרדת נטישה, הימנעות, אי ציות או התנגדות.

ילדים גדולים יותר חווים, בנוסף למתח וללחץ המלווים את המעבר מבית ספר אחד לאחר, לחצים חינוכיים ופדגוגיים בכיתות גבוהות יותר, כאשר עתידם מתחיל להתגלות בפניהם.

הלחצים הבאים עשויים לבוא לידי ביטוי באופן קיצוני בהופעה ולבוש, חוסר שינה או מרד. בדומה לילדים קטנים יותר, חשוב ביותר לדאוג לכך שהילד ישאר בבית הספר למרות התנגדות הילד. היעדרות מבית הספר מעצימה את תחושת החרדה ואינה מפחיתה אותה.

 

חרדת נטישה (Separation Anxiety Disorder)

ילדים רבים סובלים מחרדת נטישה בגילאים שבין 18 חודשים ל- 3 שנים. בגיל זה סביר שילד יחוש חרדה מסוימת כאשר הורה עוזב את החדר או יוצא מתחום הראייה של הילד. לרוב ניתן להסיח את דעתו של הילד מתחושה זו. גם תגובה של בכי כאשר הילד נשאר במעון יום או בגן היא שכיחה, והבכי נרגע כאשר הילד מתחיל להתערות בסביבה.

בדרך כלל ילדים בגיל 4 מסוגלים להיפרד מהוריהם. אם לא – הבעיה עלולה להיות הפרעה מסוג חרדת נטישה, תופעה המשפיעה על כ 4 אחוז מכלל הילדים. במצב כזה הילד חווה מצב של חרדה קיצונית כל אימת שהוא רחוק מהבית או מצוי בנפרד מההורים או מהאחראים על הטיפול בילד. במקרה כזה, קיים רצון מוגזם לשמור על קשר עם האדם שהילד חש בחסרונו.  געגועים עזים הביתה ותחושת אומללות מכך שהילד אינו מצוי עם הקרובים לו הם שכיחים ביותר. בשעת הפרידה הילדים חווים בדרך כלל פחדים וחששות באשר לבריאותם וביטחונם של הוריהם.

ילדים הסובלים מהפרעה מסוג חרדת נטישה עלולים:

*        להימנע מללכת למקומות שונים לבדם, ללא ליווי.

*        לסרב ללכת לבית הספר או למחנות.

*        לסרב לישון אצל חברים.

*        להתלוות להורה לכל מקום.

*        לדרוש שמישהו יישאר אתם בזמן שהם הולכים לישון או להופיע בפתאומיות בחדר השינה של הוריהם במהלך הלילה.

*        להתעורר מחלום בלהות שחלמו על היותם מופרדים מהאנשים שהם אוהבים.

הפרעה מסוג חרדת נטישה עשויה להופיע לראשונה בכל גיל קודם לגיל 18, אך שכיחותה גבוהה ביותר בקרב ילדים בגילאים 9-7.

 

בחירה סלקטיבית להימנע מדיבור (אילמות) (Selective Mutism)

ילדים אשר אינם מצליחים לדבר במצבים בהם הם אמורים לדבר, וכאשר סירובם או אי יכולתם לדבר פוגמים בלימודיהם בבית הספר וביצירת קשרים עם חברים, עשויים לסבול מאי יכולת סלקטיבית לדבר, תופעה הנחשבת לצורה קשה של הפרעת חרדה חברתית. התופעה שכיחה מתחת לגיל 5, אך תכופות מופיעה כאשר הילד מתחיל ללמוד בבית הספר. גיל האבחון הממוצע הוא 8-4, אך סביר להניח כי אותם ילדים סבלו גם מביישנות יתר בגילאים מוקדמים יותר. על מנת שניתן יהיה לאבחן את ההפרעה, ההתנהגות האמורה צריכה להתקיים לאורך חודש אחד לפחות. הילדים עשויים להיות דברנים ולהיות בעלי יכולת תקשור גבוהה, ואפילו קולניים, כל עוד הם נמצאים בביתם, או בכל מקום בו הם חשים בנוח.

ילדים הסובלים מאי יכולת סלקטיבית לדבר עלולים:

*        לקפוא על מקומם, להיות חסרי הבעה, להסב את ראשם, ללעוס את שערותיהם, להימנע ממגע עין או להידחק לפינה.

*        לחוות מתח וחרדה קודם להתנסותם במצבים בלתי נוחים. תסמינים שכיחים של חרדה קודם להתנסות באירועים חברתיים כוללים: כאבי בטן, כאבי ראש וכאבים מסוגים נוספים.

*        ילדים הסובלים מאי יכולת סלקטיבית לדבר יציגו, לרוב, סימנים נוספים של חרדה קשה: חרדת נטישה, התקפי זעם תכופים ובכי, נטייה למצב רוח, חוסר גמישות, בעיות שינה וביישנות קיצונית. אלה עשויים להתגלות כבר בשלב הינקות.

 

פוביה פשוטה (ספציפית) (Specific Phobia)

כאמור בפרק המתאים (ראה כנ"ל) פוביה באה לביטוי בפחד עמוק ובלתי הגיוני מאובייקט מסוים, כדוגמת כלב, או מצב מסוים, כדוגמת טיסה. פוביות רבות שכיחות בתקופת הילדות ולרוב נעלמות עם הזמן. אם הפחד קיים במשך 6 חודשים, לכל הפחות, ויפריע לילד בחיי היומיום ובפעילות היומיומית, תאובחן ההפרעה מבחינה פסיכיאטרית כפוביה. דוגמא לכך היא ילד המסרב לשחק מחוץ לבית מחשש שמא יתקל בכלב. סוגי הפוביה הנפוצים ביותר בתקופת הילדות הם: בעלי חיים, סופה, גבהים, מים, דם, חשיכה, טיפולים רפואיים שונים.

שלא כמו מבוגרים הסובלים מפוביה, הילדים לרוב אינם מכירים בכך שהפחד שהם חשים הוא בלתי הגיוני או מוגזם, ולכן עשויים שלא לדבר כלל על פחדיהם. ילדים פשוט יימנעו ממגע עם דברים או מצבים הגורמים להם לתחושת פחד, או המפגש עמם ילווה בחרדות אשר תבואנה לביטוי באופנים הבאים: בכי, התקפי זעם, קיפאון, היצמדות ואי יכולת להתנתק, הימנעות, כאבי ראש, כאבי בטן וכדומה.

 

הפרעת חרדה מוכללת (Generalized Anxiety Disorder- GAD)

הפרעה מסוג זה משפיעה לרוב על ילדים בגילאים 11-6. היא מאופיינת בדאגה מוגזמת ותחושת חרדה לגבי דברים רבים, כולל, בין היתר: ציונים, הישגים וכישורים בתחום הספורט, דייקנות, סוגיות משפחתיות, רעידות אדמה, בריאות ועוד.

הילד הסובל מהבעיה אינו מסוגל לשלוט בתחושת הפחד וזו מפריעה לפעילותו היומיומית. התסמינים הפיסיים של GAD  כוללים: תחושת חוסר מנוחה, לאות, אי יכולת להירדם, קשיי ריכוז, תחושת אי שקט ועצבנות, שרירים מתוחים.

ילדים הסובלים מ-GAD נוטים לדרוש מעצמם הרבה, שואפים לשלמות ולעתים מבצעים משימות באופו חוזר ונשנה, בכפייתיות. לעתים הם מבקשים אחר אישור ותמיכה בלתי פוסקים מאחרים.

 

התקפי חרדה (פניקה) (Panic Disorder)

מבחינה האבחנה הפסיכיאטרית הפרעת פניקה היא מצב שבו הילד התנסה בשני התקפי פניקה לכל הפחות, בפרק זמן של חודש לפחות, במהלכו חושש הילד מהישנות של ההתקף, מאובדן שליטה, או מתחושה שהוא "יוצא מדעתו". הגיל השכיח ביותר הוא תחילת עד אמצע שנות העשרים. תופעה זו אינה שכיחה בקרב ילדים קטנים, אך יכולה להופיע לראשונה בגיל ההתבגרות.

התקף פניקה מוגדר כהתפרצות פתאומית של פחד ממשי או תחושת חוסר נוחות, אשר מגיעה לשיאה כעבור עשר דקות בממוצע, וכוללת לפחות ארבעה מהתסמינים הבאים:

*        תחושה של סכנה ממשמשת או אבדון.

*        דפיקות לב.

*        הזעה.

*        רעידות.

*        קוצר נשימה.

*        תחושת חנק.

*        כאבים בחזה או תחושת אי נוחות.

*        בחילה או כאבי בטן.

*        סחרחורת או קלות ראש.

*        תחושה של חוסר מציאות, דפרסונליזציה.

*        חשש מאובדן שליטה או "יציאה מדעתי".

*        פחד מפני מוות.

*        תחושות של דקירות ורטטים.

*        הבזקים של חום או קור.

 

ילדים, בדומה למבוגרים, נוטים לדאגה כאשר הם מצויים במצבים או במקומות בהם הם חוו התקפים קודם לכן, ולפיכך עשויים להימנע מהמצבים הללו או מלבקר במקומות אלה. פחד ממקומות פתוחים (אגורפוביה) עשוי להיות תולדה של הימנעות הילד ממצבים בהם הוא חווה התקף בעבר, או מצבים ומקומות אשר מהם לא ניתן להימלט בעת התקף פניקה.

 

 

הפרעות חרדה בקרב ילדים: בדיקה עצמית להורים

במידה שאתם סבורים שילדכם סובל מהפרעת חרדה שאלו את עצמכם את השאלות הבאות.

במידה והינכם מזהים סימנים המופיעים להלן, פנו לייעוץ פסיכולוגי.

המבחן שלהלן אינו מהווה תחליף לאבחון מקצועי ותשובותיו, לחיוב או לשלילה, אינן מצביעות בהכרח על אבחנה ספציפית.

 

*        האם ילדכם סובל מפחד ברור וממושך מפני מצבים חברתיים הכוללים אנשים שאינם מוכרים לו?

*        האם ילדכם חרד באופן מוגזם ממספר אירועים או פעילויות?

*        האם ילדכם סובל מקוצר נשימה או דפיקות לב מוגברות ללא כל סיבה נראית לעין?

*        האם ילדכם מקיים קשרים חברתיים המתאימים לגילו עם בני משפחה ואנשים אחרים שהוא מכיר?

*        האם ילדכם נראה בדרך כלל חרד כאשר הוא נמצא עם בני גילו ונוטה להימנע מלהיפגש עמם?

*        האם ילדכם סובל מפחד מתמשך ובלתי הגיוני מאובייקט מסוים או מצב מסוים, למשל: טיסה, גובה או בעלי חיים?

*        כאשר ילדיכם נתקל באובייקט או במצב ממנו הוא פוחד, האם תגובתו היא קיפאון, היצמדות או התקף זעם?          

*        האם ילדכם חרד באופן מוגזם באשר ליכולותיו ואיכות עשיית הדברים השונים?

*        האם ילדכם בוכה, סובל מהתקפי זעם, או מסרב להיפרד מבן משפחה או אדם מוכר אחר, כאשר הדבר הכרחי?

*        האם ילדכם סובל מירידה בביצועיו ועשייתו בכיתה, מסרב ללכת לבית הספר או נמנע מפעילויות חברתיות המתאימות לבני גילו?

*        האם ילדכם מבלה זמן רב מדי יום בביצוע דברים באופן חוזר ונשנה (למשל, רחיצת ידיים, בדיקה חוזרת של דברים או ספירה)?

*        האם יש לילדיכם פחד מוגזם מאנשים או אירועים (למשל: פורצים, חוטפים, תאונות דרכים) אשר עשויים להיות בעייתיים, למשל: בתוך התקהלות או במעלית?

*        האם ילדכם סובל מסיוטים וחלומות בלהות, כאבי ראש או כאבי בטן, באופן חריג?

*        האם ילדכם נוהג לגלם באופן קבוע סצינות משחק הלקוחות מתוך אירוע בעייתי או מטריד?

*        האם ילדכם חוזר על ביצוע המטלות בשל תחושת חוסר שביעות רצון ואי יכולת להסתפק בביצוע שיהיה פחות ממושלם?

 

Diagnostic and Statistical

 

 

 

עשויים לחלוף חודשים רבים, ואף שנים, מבלי שהסובלים מהפרעות חרדה ובני משפחותיהם יידעו מה בדיוק אינו כשורה. מצב זה הוא מקור ללחצים ותסכול ועלול לגרום למתח ביחסים. מתח זה אינו בהכרח מתמתן לאחר האבחון. תהליך ההתאוששות וההחלמה עשוי להיות ארוך.

 

בני משפחה מעונינים לעזור לסובל מההפרעה, אך אין הם יודעים כיצד. חשוב לזכור כי הפרעות חרדה הן אמיתיות, חריפות, אך, למרות הכל- ברות טיפול. העובדה שאדם סובל מהפרעה אינה מעידה על חולשה היעדר בגרות או היעדר עמדה מוסרית מגובשת.

קיימות כיום ראיות מחקריות מהימנות המעידות על כך שמעבר לאירועי חיים ואישיות שמשפיעים על היווצרות הפרעות חרדה, קיים קשר בין הפרעות החרדה השונות לתהליכים כימיים במוח ולגורמים גנטיים.

בדומה לכל בעיה אחרת של בן משפחה, הפרעות חרדה עלולות לגבות מחיר מבני משפחתו וחבריו של הסובל מהפרעה כזו, שכן שגרת עבודות הבית והטיפול בבית נפגמת. לעתים יש צורך בתכניות מיוחדות או נטילת הלוואות, ולעתים האדם הסובל מההפרעה מסרב להשתתף בפעילויות חברתיות אופייניות. גורמים אלו עשויים להשפיע באופן שלילי על הדינמיקה המשפחתית. רצוי שבני המשפחה ילמדו על ההפרעה ככל שניתן, ובכך יידעו למה לצפות בכל הקשור לחולי ולתהליך ההחלמה. על בני המשפחה ללמוד מתי עליהם להיות סבלניים ומתי לדחוק בבן המשפחה הסובל מהפרעה.

תמיכה משפחתית חשובה לתהליך ההחלמה, אך חשוב לזכור כי אין כל "תרופת קסם". על מנת להחלים דרושה עבודה קשה ומוטיבציה, בעיקר מצד האדם הסובל, כמו גם סבלנות ותמיכה מצד בני המשפחה. ישנם מספר דברים שבני המשפחה יכולים לעשות על מנת להקל על האדם היקר להם המאובחן כסובל מהפרעת חרדה:

*        ללמוד ולדעת יותר על ההפרעה.

*        ללמוד להכיר בהישגים קטנים ולעודד אותם.

*        לשנות את ציפיותיהם בתקופות של לחץ ומתח.

*        למדוד את ההתקדמות לפי השיפור ברמה האישית ולא עפ"י סטנדרטים מוחלטים.

*        להיות גמישים ולנסות ולשמור על שגרת חיים רגילה.

חשוב כי בני המשפחה יזכרו כי תהליך ההחלמה יגרום גם לתחושת לחץ בקירבם. עליהם להקים רשת תומכת של בני משפחה וחברים, עבור עצמם. חשוב לזכור כי ניתן להתגבר על הפרעת החרדה באמצעות טיפול נכון ע"י מומחים לבריאות הנפש.

 

בדיקה עצמית לבני המשפחה

במידה שאתם סבורים שבן משפחה סובל מהפרעת חרדה פנו לפרקים הקודמים המתארים הפרעות חרדה שונות ובדקו האם הקריטריונים המופיעים שם תואמים למצבו של בן משפחתכם. תוכלו להדפיס את החומר ולהראות לו את הנתונים. במידה והינכם מזהים סימנים להפרעת חרדה, נסו להפנותו לייעוץ פסיכולוגי או פנו לייעוץ בעצמכם.             

 

הפרעות חרדה בקרב קשישים

מחקרים בנוגע לתופעת החרדה ולטיפול בתופעה בקרב האוכלוסייה המבוגרת אינם כה מפותחים כמו מחקרים הנוגעים לבעיות מנטליות אחרות, כדוגמת דיכאון או מחלת האלצהיימר. עד לא מזמן האמינו כי הפרעות חרדה פוחתות עם הגיל, אך כיום המומחים מתחילים להכיר בכך שהזדקנות ותחושת חרדה אינם זרים זה לזה, וכי חרדה שכיחה אצל מבוגרים כמו אצל צעירים, אם כי קיים שוני רב בכל הקשור לזמן ולאופן בו החרדה מופיעה אצל מבוגרים.

הפרעות חרדה בקרב האוכלוסייה המבוגרת הן ממשיות וניתנות לטיפול, ובכך זהות לתופעה זו אצל צעירים. דמיון נוסף בין צעירים וזקנים בכל הקשור לחרדה הוא העובדה שתחושת החרדה מלווה לרוב בתחושת דיכאון. דיכאון וחרדה שלובים זה בזה, בקרב צעירים וזקנים כאחד, כאשר מחצית החולים הסובלים מדיכאון עמוק סובלים גם מחרדה וכרבע מהסובלים מחרדה סובלים מדיכאון עמוק. בדומה לצעירים, גם בקרב האוכלוסייה המבוגרת עובדת היותך אישה וללא חינוך פורמלי מהווה גורם סיכון להתפתחות חרדה.

מרבית הזקנים הסובלים מהפרעת חרדה סבלו מהפרעה דומה בהיותם צעירים. המתח והפגיעות הייחודיים לתהליך ההזדקנות הם שגורמים לחרדה גם לאדם שלא היה פגיע בעבר: בעיות פיזיות כרוניות, היחלשות קוגניטיבית ואובדן אדם יקר.

בהסתמך על מומחים, הייתה בעבר נטייה להקל ראש בהפרעות חרדה בשלבי החיים המאוחרים, וזאת ממספר סיבות. אחת מהן היא שחולים מבוגרים יותר לא נוטים לדווח על תסמינים פסיכיאטריים ונוטים, לעומת זאת, להדגיש בעיות פיזיות שהם חווים. בנוסף, מספר מחקרים מרכזיים בתחום האפידמיולוגיה לא כללו הפרעת חרדה מוכללת (Generalized Anxiety Disorder) , אחת מהפרעות החרדה השכיחות ביותר בקרב זקנים.

ההכרה בקיומה של בעיית חרדה אצל אדם זקן מציבה מספר אתגרים. תהליך ההזדקנות מביא עמו שכיחות גבוהה יותר של בעיות רפואיות מסוימות, דאגה מציאותית לגבי בעיות פיזיות ושימוש גובר במרשמים רפואיים. כתוצאה מכך, ההפרדה בין מצב רפואי ותסמינים פיסיים של הפרעת חרדה הינה תהליך מסובך ומורכב יותר אצל אוכלוסיית הקשישים. עצם אבחון תופעת החרדה בקרב אנשים הסובלים משיטיון הוא קשה. קשה לעשות את ההפרדה בין חרדה של אי שקט (אגיטטיבית) האופיינית לשיטיון ובין תופעת חרדה מקובלת. היחלשות הזיכרון עשויה להתפרש כסימן לחרדה או שיטיון, והפחדים עשויים להיות מוגזמים, אך גם מציאותיים והגיוניים, תלוי במצבו של האדם.

הרופא המטפל הוא שאמור לבצע את האבחון והטיפול הראשוני. קשישים רבים חשים בנוח יותר להיחשף בפני רופא שהם מכירים. בנוסף, אם הם בוטחים ברופא המטפל שלהם, גדלה הסבירות לכך שהם יסכימו לקבל טיפול או הפנייה למומחה לבריאות הנפש.

על מנת לטפל בתופעת החרדה אצל זקנים נעשה שימוש בתרופות ובטיפול פסיכולוגי, אם כי המחקרים הקליניים הבודקים את מידת היעילות של הטיפול מסוג זה עדיין מצומצמים. הטיפול המומלץ למרבית הפרעות החרדה הוא תרופות ממשפחת ה SSRI (Serotonin Reuptake Inhibitors). השימוש בטיפול פסיכולוגי בגישה התנהגותית קוגניטיבית, CBT (Cognitive Behavioral Therapy) לצורך הפחתת רמות החרדה בקרב זקנים גובר והולך. טיפול מסוג CBT  עשוי לכלול הדרכה בהתרגעות, הבנייה קוגניטיבית מחודשת (החלפה של מחשבות המובילות ליצירת חרדה במחשבות מציאותיות יותר ופחות נוראיות) וחשיפה (חשיפה שיטתית לאובייקטים או למצבים המעוררים את תחושת החרדה מלכתחילה). טיפול באמצעות CBT עשוי להימשך מספר חודשים ואין לו כל תופעות לוואי.

הצלחה בטיפול בחרדה בקרב חולים זקנים תלויה, בחלקה, בקיומה של שותפות בין החולה, המשפחה והרופא. יש צורך בהסכמה של כל הצדדים בנוגע לבעיה, כמו-גם מחויבות לדבוק בטיפול עד שיוכל החולה לחזור לתפקוד רגיל. ייתכן שבני המשפחה יצטרכו לתמוך בזקן ולהבטיח כי סוגיות שונות העשויות להופיע תוך כדי הטיפול, כדוגמת תופעות לוואי הקשורות בשימוש בתרופה, תטופלנה מיד.

 

מודאג ממצבו של הורה מזדקן?

אחת הדרכים הטובות ביותר לגלות האם אכן קיימת בעיה היא באמצעות שיחה עם ההורה שלך או אחד מיקיריך לגבי שינוי כלשהו בחייהם. שאל אותם לגבי כל שינוי שהבחנת בו בהקשרים הבאים:

*        שגרת היומיום ופעילויות יומיומיות. לדוגמא, האם סבתא מסרבת לבצע פעילויות אשר בצעה קודם לכן כחלק משגרת היומיום או נמנעת מלהשתתף במצבים חברתיים מהם נהנתה קודם לכן?

*        דאגות. לדוגמא, האם אבא דואג יותר מבעבר והאם הדאגות הללו מוגזמות (למשל: איום ממשי על ביטחונו).

*        תרופות. לדוגמא, האם אמא התחילה ליטול לאחרונה תרופה שינה? האם היא נוטלת תרופה מסוימת יותר מאשר קודם לכן? תופעות לוואי תרופתיות (כדוגמת בעיות נשימה, קצב לב בלתי סדיר או רעידות) עשויות לעתים להיות סימן לתסמינים של חרדה. בנוסף, שימוש מופרז בתרופות (או אלכוהול) עשוי להצביע על ניסיונות ל"ריפוי עצמי באמצעות תרופות".

*        מצב רוח כללי. תחושת דיכאון וחרדה שלובות זו בזו פעמים רבות. בכי רב, אדישות ואובדן עניין בפעילויות שקודם לכן היו מקור לעניין רב הם סממנים אפשריים לדיכאון.

 

טיפול בחרדה דרך עזרה עצמית - Self help

חלק ממאפייני התקופה המודרנית, ובעיקר מאז כניסת האינטרנט לחיינו, היא יכולתם של אנשים למצוא דרכים חדשות לעזרה עצמית. את הפרק הנוכחי במאמר נקדיש לסקירה של השיטות הנפוצות ביותר לטיפול בחרדה באמצעים אותם ניתן להפעיל באופן עצמאי. יש להדגיש שכמו כל מיומנות אחרת בחיים, אי אפשר לצפות לפתרונות "קסם". יש צורך באימון ורכישה הדרגתית של המיומנות כדי שהיא תהיה אפקטיבית כנגד החרדה. עם זאת, אלו שיטות הפועלות בצורה וודאית וניתן לבחור מהמגוון שלהלן את השיטה או השיטות המתאימות לכל אחד באופן אינדיבידואלי.

חשוב להבין שלא כל אחד נמצא במצב המתאים לעזרה עצמית ולעיתים נדרשת עזרה של איש מקצוע, לפחות בשלבים הראשונים של הטיפול. מצבי חרדה מאופיינים באי וודאות וחוסר אונים. עזרה עצמית, לעומת זאת, מאופיינת בשליטה ומיומנות. לעיתים נוצרת "התנגשות" פנימית בין שני הגורמים הללו, מה שלא מאפשר לפרט שימוש יעיל בטכניקות של העזרה העצמית. כמו בהתנעה של מכונית בעזרת כבלי הצתה, נדרש לעיתים מקור אנרגיה חיצוני כדי ליצור את הניצוץ שיפעיל את המנוע. אין טעם להיות מתוסכל ולהילחם במצב מסוג זה. עדיף לבקש עזרה מקצועית ואחרי תקופה מסוימת לנסות שוב להפעיל את כלי העזרה העצמית באופן עצמאי. ישנו סיכוי גבוה שכלים אלו יהיו יעילים אחרי התמתנות מסוימת של החרדה ויעזרו, לא רק לשפר את המצב באופן מיידי, אלא גם לשמר את ההישגים לטווח הארוך.

 

כלים לעזרה עצמית

ההוראות והשפה בהמשך בגוף זכר לצורך נוחיות הכתיבה בלבד.

 

ההוראות רלוונטיות כמובן לנשים ולגברים כאחד.

 

1. הרפית שרירים

הכול נמצא בראשך... בזרועך, ברגלך ובידיך.

הרפיית שרירים, ולמעשה כל הטכניקות שיתוארו בהמשך, כוללות רכיבים של טיפול בגוף. החרדה באה לידי ביטוי לא רק באופן פסיכולוגי אלא גם בתסמינים גופניים. לדוגמא, קוצר נשימה, מתח שרירים, נשימות מואצות עד כדי היפר-ונטילציה, דפיקות לב מואצות ועוד. תסמינים גופניים אלו מתדלקים את המחשבות שמייצרות חרדה. לפיכך, טיפול בסימפטומים גופניים אלה עשוי להוריד את תחושת החרדה. הטיפול הזה מפתיע ביעילותו, אך גם ברציונל שמפעיל אותו. על פי רוב אנחנו חושבים באופן סיבתי כלפי החרדה, כלומר, אם נמצא את המקור הפסיכולוגי לחרדה ונטפל בו, גם הגוף ירגע. אולם באופן מעניין, אם הגוף רגוע, גם אם מקור החרדה הפסיכולוגי לא השתנה כלל, האם נחוש חרדה? התשובה כמובן שלא. מסתבר שגם אם הנושא המטריד ממשיך להטריד באותה עוצמה, אולם הגוף רגוע, מצב החרדה נעלם, החשיבה הופכת ליותר רציונלית, ובעקבות זאת גם הנושא שמטריד לפתע מטריד פחות. המצב החדש הרבה יותר מתאים לטיפול בהיבט הפסיכולוגי והסיכוי להצליח בו גבוה יותר לעומת המצב הראשוני בו גם הנפש מוטרדת וגם הגוף מוטרד. מסתבר שעם תרגול  נכון ניתן להדוף את התסמינים הגופניים של החרדה ולהשתחרר מאחיזתם. בעקבות זאת הרווחה האישית תשתפר ומצב החרדה יפחת.

הרפיית שרירים הדרגתית – שיטת ג'ייקובסון

הרפיית שרירים הדרגתית הינה טכניקה פשוטה שבולמת את החרדה ע"י שחרור הדרגתי של קבוצות שרירים - אחרת כל פעם. יעילות השיטה אומתה ע"י אדמונד ג'ייקובסון רופא משיקאגו עוד לפני 75 שנה. הוא תיאר את שיטה בה לא נדרש דמיון או כוח רצון. מאחר והגוף מגיב למחשבות מעוררות חרדה ע"י יצירת מתח בשרירים, ומאחר והמתח בשרירים גורם למחשבות תורמות  חרדה, הרי שכך מופעל תהליך שלילי מעגלי . עצירת המתח בשרירים גורם להפסקת המעגל והורדת החרדה כיוון שמחשבות חרדה לא יכולות להתקיים בגוף רגוע ורפוי.

הלחץ והמתח באים לידי ביטוי גופני במיוחד בצוואר וכתפיים לעיתים יש סימפטומים של כאבי ראש, כאבי גב, מתח בלסתות, לחץ בעיניים, לחץ דם גבוה, חוסר שינה ועוד. כמו כן קיימת השפעה על התחושה בבטן ועל מתח שרירים כללי בגוף.

מגוון בעיות אלו יכולים להיפטר ע"י תרגול קבוע בהרפיה שיטתית של קבוצות שרירים בגוף.

כיצד לעשות זאת?

שיטת ג'ייקובסון כרוכה במתיחה והרפיה של קבוצות שונות של שרירים באופן רציף. בכל פעם יש למתוח ולהרפות קבוצת שרירים אחרת למשך 10 שניות בערך והרפייתם באופן מיידי. לאחר הרפיה במשך 15-20 שניות חוזרים על התהליך על אותה קבוצת שרירים. לאורך כל הזמן יש לשים לב לתחושה באותה קבוצת שרירים, ובעיקר לאחר ההרפיה. רק לאחר תחושת הרפיה משמעותית ממשיכים לקבוצת השרירים הבאה.

יש להתאמן בשיטה זו לפחות פעם ביום למשך 20 דקות, רצוי פעמיים ביום. עם זאת, גם תרגול של כ-5 דקות בכל פעם (אחת מהן במיטה לפני ההליכה לישון) עשוי להביא תוצאות טובות למדי. לאחר תקופה של שבועיים שלושה ניתן לחוש כיצד זמן התגובה בו מגיעים לתחושת ההרפיה מתקצר באופן משמעותי ולמעשה הוראה עצמית להרפיה יכולה להתרחש תוך שניות בודדות.

הנחיות:

שכב בתנוחה נוחה במקום שקט, אל תצליב ידיים או רגליים. ניתן לבצע את הפעולה גם בישיבה בתנוחה נוחה. עדיף לעצום את העיניים במהלך התרגיל. לאחר מציאת התנוחה הנכונה יש לקחת 3 נשימות עמוקות, ובזמן הנשיפה החוצה לדמיין את המתח הפנימי שלך זורם ממך כלפי חוץ. כעת קמץ אגרופיך ושמור אותם קמוצים למשך 10 שניות (ניתן להעביר בדמיון את מתח השרירים של הגוף לאגרוף הקמוץ). ואז שחרר לאט את האגרוף במשך 15-20 שניות. יש לבצע כעת הפסקה ל 15-20 שניות ולבצע תרגול נוסף על האגרוף. בסיום יש לעבור לקבוצות שרירים נוספות בגוף: שרירי הפנים, הצוואר, הכתפיים וכו'.

 

2. הרפיית מחשבות ‏

מרגע יקיצתנו ועד ההירדמות פועל מוחנו בתכונה מתמדת. מסתבר שלעיתים תחושות החרדה מאיצות את מרוץ המחשבות. הפרק הבא מציג טכניקות של דמיון מודרך ומדיטציה שמסייעות בעזרת תרגול יום יומי להרגעת המחשבות ולריכוז עצמי. שליטה בטכניקות פשוטות אלו מסייעת בהגנה אל מול תחושת החרדה ולהשגת תחושות שלווה.

דמיין ש...

דימויים הם חלק מדפוסי המחשבה שלנו. החיזיון המנטלי שאנו מדמיינים יכול להשפיע על התנהגותנו ועל כוח רצוננו המודע והרצוני. כוחו של הדמיון הוא מדהים. למשל, נסו לדמיין פרוסת לימון הנמצאת מתחת ללשון. שימו לב שמתחילה הפרשת רוק בפה כאילו הלימון באמת נמצא שם. בניסוי מסוים נתנו לאנשים לראות תמונות ובדקו בעזרת סורק מוחי אילו חלקי מוח מופעלים בזמן ההתבוננות בתמונות המציאותיות. לאחר מכן ביקשו מאותם אנשים לעצום את עיניהם ולדמיין את התמונות שראו קודם לכן. הסתבר שאותם אזורי מוח הופעלו שוב, כאילו התמונה האמיתית נצפית שוב בעזרת העיניים. מכאן שהדמיון שלנו אינו רק "פרי דמיון" אלא הוא מאוד מציאותי. הדמיון יכול להכתיב מה שבסופו של דבר יחווה במציאות. זו הסיבה שהדמיון משמש כלי שיוצר חרדה, אנחנו חושבים על כל מיני דברים שעלולים לקרות, אבך באותה מידה, הדמיון יכול לשמש ככלי טיפולי להרפיה ולהפחתת חרדה.